האם מגוון מכוניות הליסינג עומד להתרחב?

ענף הליסינג הישראלי הוא צעיר במונחים בינלאומיים - פחות מ-15 שנים. אבל מאפייניו מזכירים קשיש בא בימים. מעל 75% מהרכישות של הענף, בהיקף של כ-5 מיליארד שקלים בשנה, מתמקדים בכלי רכב באותה תצורה (משפחתיות סדאן אוטומטיות וסופר מיני), באותם צבעים כמעט, ומאותם שלושה-ארבעה מותגים. מאחורי החדגוניות הזו יש כמה סיבות: הראשונה היא "קבוצות המחיר", שבמשך יותר מעשור הביאו להתכנסות השוק סביב אותן בחירות, באותם מחירים. קבוצות המחיר נעלמו, אך ההרגלים נותרו.

סיבה נוספת היא האינטרסים הכלכליים של חברות הליסינג: ספקי הליסינג רוצים להרוויח ממכירת הרכב, ולכן ישאפו להצטייד בדגמים שעליהם הם מקבלים את ההנחות הגדולות ביותר - שהם הדגמים הנמכרים ביותר - וחוזר חלילה. אבל, גם למעסיקים יש תרומה לתופעה. לא מעט מעסיקים שבויים בקונספט של "מידה אחת מתאימה לכולם", ושואפים להנחיל סוג של סוציאליזם שוויוני בין העובדים באמצעות רכב צמוד מאותו דגם ובאותו צבע (רצוי לבן).

חברות אחרות מאפשרות בחירה, אבל לרוב מתוך רשימה מוגבלת. ומה עם העובדים עצמם? רובם אדישים, או נרגשים מהפריבילגיה של "רכב מהעבודה", עם דלק חינם שהם שוכחים כי הם משלמים מכיסיהם הרבה מאוד כסף מדי חודש עבור מכונית ישישה ומשעממת, שלא הם בחרו. אבל הזמנים משתנים, ועמם מתרחבות גם האופציות המוצעות בשוק הישראלי. עבור בעלי הראש הפתוח ריכזנו כאן כמה אופציות אקטואליות ומעניינות, שאינן חורגות מהעלות של "רכב קבוצה 2".

מיני: יוקרתית, אבל כבר לא (מאוד) יקרה

ה"מיני" תמיד הייתה מכונית נחשקת בישראל, אבל ניצבה הרחק ממעגל הבחירה של ציי הרכב ושל חברות הליסינג בגלל שילוב של ממדים קומפקטיים ומחיר בלתי נגיש בעליל. לפחות חלק מהנוסחה השתנה לאחרונה, לאחר שהיבואן החדש של המותג, דלק רכב, חתך מחירים והציב שני דגמי בסיס חדשים (מיני ONE) במחיר 110 אלף שקלים בלבד לגרסה הידנית, ו-127 אלף לגרסה האוטומטית. יתר על כן, המעמד האיתן של דלק רכב בקרב חברות הליסינג מבטיח שלפחות חלק מהן יתומרצו כדי לעודד את צירוף המכונית לרשימת האופציות הלגיטימיות שלהן.

אז האופציה קיימת, והעלות החודשית אינה חורגת מזו של משפחתית מקובלת. אבל האם זוהי אכן אפשרות קבילה כרכב צמוד? התשובה תלויה באופי השימוש ובציפיות. מטבע הדברים, מכונית כמו המיני מתאימה לקהלי יעד מוגדרים: רווקים חובבי נהיגה, משפחות צעירות עם ילד אחד או עם שניים בגיל הרך, או מי שזו אמורה להיות המכונית השנייה או השלישית במשפחתו.

למיני הבסיסית אין בעיה לקלוט שני מבוגרים ושני כיסאות תינוק, אבל יש לה תא מטען מינימלי, והיא דורשת לא מעט גמישות בכניסה וביציאה. המנוע הבסיסי של ה-ONE בהספק 98 כוחות סוס מספק ביצועים "משפחתיים" טיפוסיים, אך הוא עלול לאכזב את מי שמצפה לביצועים ספורטיביים, שהולמים את העיצוב.

מנגד, גם עם המנוע הבסיסי זו עדיין מכונית שמציעה יכולת דינמית מלוטשת ומושחזת. הממדים שלה אידיאליים לתנועה עירונית, וכבונוס, את מי שזה מעניין (אולי כדרך לשכנע את חשב החברה) היא מתהדרת בצריכה ממוצעת של כ-18 קילומטרים לליטר. למיני יש עוד בונוס ייחודי בפלח המכוניות הקטנות, שאין לאופציות זעירות-אופנתיות אחרות: יש לה שלדה של מכונית "קטנה גדולה", עם יציבות כביש בליגה של מכוניות הגדולות פי שניים ממנה, ועם יכולת לצלוח מרחקים ארוכים ויום-יומיים במהירויות גבוהות מבלי לעייף את הנהג. רק הביאו בחשבון שהאישה/הילדים/הבעל ישנוררו אותה מכם בכל הזדמנות.

למה כן: הנאה מנהיגה, הנאה מעיצוב, יציבות כביש של לימוזינה עם ממדים עירוניים

למה לא: מגבלות שימושיות משפחתית

יונדאי Veloster: מרד הנעורים

אחד המאפיינים הייחודיים של שוק הליסינג בישראל הוא הגיל הממוצע הנמוך להפליא של הנהגים. בעוד שברוב העולם הפריבילגיה של רכב צמוד באה עם הוותק - והגיל - בענף ההיי-טק מוצמד רכב חברה לכל בוגר טכניון שזה עתה ירד מספסל הלימודים.

למי שרוצה להישאר צעיר גם ברוחו, ולא רק בגילו, מוצעות כיום אלטרנטיבות ממריצות אדרנלין, ואחת הבולטות שבהן היא ללא ספק יונדאי Veloster. העיצוב נראה כמו "הדבר האמיתי": קווים אגרסיביים חסרי פשרות של מכונית ספורט-קופה, שבולטים בשטח יותר מפולקסווגן שירוקו ומבטיחים לבעל הרכב נוכחות כביש מיידית. מתחת לכסות מסתתרת מכונית בכלל לא רעה: מנוע בהספק 140 כוחות סוס, ביצועים מכובדים, שלדה נעימה המשלבת נוחות נסיעה סבירה ואחיזת כביש גבוהה, תיבה אוטומטית כפולת-מצמדים שמעבירה הילוכים במרץ, תנוחת ישיבה ספורטיבית, והמון צעצועי היי-טק שאפשר להשתעשע איתם בפקקים. כבונוס, היא אפילו מציעה דלת צד בודדת מאחור, שמתאימה למי שחושב על הרחבת התא המשפחתי.

את כל זה אפשר לקבל כיום במחיר של מכונית קבוצה 2 ומטה. הגרסה האוטומטית ההתחלתית עולה 123 אלף שקלים, ואילו שוברת המוסכמות האמיתית היא הגרסה הידנית, שעולה 113 אלף בלבד - לא הרבה יותר מיונדאי I25 או מקיה פורטה בסיסית. האתגר האמיתי יהיה לשכנע את הבוס לאפשר לך להצמיד את הלוגו של החברה למכונית כמו הוולוסטר. זה יכול לעבוד אולי במגרש החניה של גוגל או במשרדי פרסום, אבל אנחנו לא סגורים שזה יהיה בר יישום גם בצי של אינטל, של IBM ושל הדומות להן.

למה כן: כי זה כיף

למה לא: הצד הייצוגי עלול להיות בעייתי

המכונית החשמלית: מתומרצת, אך לא מחשמלת

בחודשים הקרובים יחלו המסירות הסדירות של המכוניות החשמליות הראשונות, בדגש על נהגי הציים. הנהגים הראשונים שיקבלו את כלי הרכב מתחלקים לשתי קטגוריות מרכזיות: כאלה שהזמינו מכונית חשמלית ממניעים אידיאולוגיים/סביבתיים; וכאלה שהמכונית "תונחת" עליהם מלמעלה, כלומר שהחברה שבה הם עובדים תורה להם להחליף את רכבם לחשמלי מנימוקים סביבתיים, כלכליים (חיסכון בדלק), או שניהם.

השאלה הגדולה היא מה לגבי כל שאר נהגי הציים. האם לבעל רכב ליסינג "מהשורה", שיכול לבחור לעצמו כל רכב מקובל, כדאי לעבור לרכב חשמלי? מבחינה כלכלית לפחות, התמריץ לנהג (להבדיל ממנהל הצי) צנוע למדי. שווי השימוש החודשי, למשל, דומה לזה של רכב היברידי "רגיל", כלומר הוא מסתכם בכ-2.5% ממחיר הרכב (שעולה כ-123 אלף שקלים במקרה של הרנו פלואנס החשמלית), ומזה מפחיתים סכום קבוע של 500 שקלים לחודש כבונוס ממשלתי. גם עלות הליסינג החודשית שגובות חברות הליסינג צפויה להיות דומה לזו של משפחתית מקובלת (בסביבות 2,500-2,800 שקלים לחודש).

המכונית החשמלית אמנם אמורה לחסוך למעביד לא מעט הוצאות על דלק על-פני זמן, אבל רוב הנהגים יהיו אדישים לחיסכון הזה, אלא אם החברות יחליטו להעביר את החיסכון לכיסיהן בצורה של תמריץ שכר. מול החיסכון למעביד ניצבות מגבלות באגף השימושיות: את המכונית צריך לטעון בעת החניה. בנהיגה למרחקים ארוכים צריכים להסתגל למסלול "זיגזג", שמביא בחשבון לפחות סטייה אחת לעבר תחנת החלפת סוללות קרובה, וגם פוטנציאל הביצועים של הרכב אינו אידיאלי לנהגי ציים, שרגילים להדביק לרצפה את דוושת התאוצה של המאזדה 3 בכביש 6. מנגד, אם מחירי הדלק ימשיכו להיות כפי שהם, יש להניח שמעגל ה"מונחתים" ילך ויגדל.

למה כן: הטבת שווי שימוש, אידיאולוגיה, תמריץ במשכורת (לא ודאי)

למה לא: שימושיות מוגבלת, צורך בהסתגלות למשטר טעינה/נהיגה חדש

ג'יפים עירוניים:

הרבה סטטוס במחיר משפחתי

מקבלי הרכב הצמוד אוהבים מאוד ג'יפים ורכבי שטח, ועדות לכך אפשר למצוא בהיקף המרשים של מאזדות 3 ליסינג, יונדאי I20 ודומות להן, שאפשר למצוא בכל סוף שבוע כשהן משוטטות על דרכי עפר משובשות בפארקים ברחבי הארץ, וצולחות אגני בוץ בווירטואוזיות שאינה מביישת לנדרובר. אבל מי שרצה לבצע תרגילים כאלה ללא נקיפות מצפון, נאלץ עד כה להסתפק באיזה ג'יפ סוזוקי זערורי, או לשדרג לטריטוריה של רכבי "מנהלים" ולהיפרד מעוד כמה אלפי שקלים לחודש בנטו.

למרבה המזל, האירופים חשבו גם על הנישה הזו, וכיום יש בארץ לפחות שתי אופציות שלא ינפצו את המסגרת ה"משפחתית" של שווי השימוש לעלות חודשית. אופציה אחת היא הגרסה הידנית של הסקודה "רומסטר" עם מנוע 1.2 ליטרים בהספק 105 כוחות סוס. במחיר הזה מקבלים רכב שיגרום לילדים נחת בדרך לבית הספר, יבצע את כל המטלות של מכונית משפחתית מקובלת - עם בונוס של הובלת מטען בנפח מרשים - ולא ייתקע בכל שלולית. אמנם לגרסה הבסיסית הזו אין הנעה כפולה, והמנוע מספק את המינימום ההכרחי, אבל עדיין יש לה מרווח גחון מכובד של 18 סנטימטרים ומתלים ארוכי מהלך. כאשר תנאי השטח הופכים למעט יותר מאתגרים, התיבה הידנית היא דווקא יתרון. מי שחייב אוטומטי יצטרך כבר להפליג עם הרומסטר לעבר ה-137 אלף שקלים.

גם הניסן ג'וק מציעה עסקה דומה: עיצוב סופר אופנתי וסופר COOL מבפנים ומבחוץ, מרחב שימושי, מנוע "משפחתי" עם צריכת דלק סבירה, וביצועים מתקבלים על הדעת והרבה סטאטוס כביש, שקשה מאוד לקבל עם משפחתית ליסינג אפרורית. גם לג'וק יש מרווח גחון של 18 סנטימטרים, וגם הוא יתמודד היטב עם שבילי עפר סבירים ועם ירידה לחוף. הבונוס הוא המחיר: 117 אלף שקלים בלבד (לפני הנחות) לגרסה הידנית ההתחלתית, 130 אלף שקלים לגרסה האוטומטית.

למה כן: סטאטוס כביש, שימושיות יומיומית, פוטנציאל לירידה מהאספלט

למה לא: לא באמת שטח