ישראל היא לא שבדיה

מהו "פרדוקס האכיפה"? זהו מצב שבו הפניית משאבים על-ידי רשויות אכיפת החוק כדי ליישם הוראת חוק עונשית, מתוך כוונה לצמצם את היקפי העבריינות או התופעה החברתית המתויגת כשלילית, שעמה בא האיסור הפלילי להתמודד, מביאה דווקא לתוצאה ההפוכה, כלומר להרחבתה.

הדברים הללו מובאים כחומר למחשבה למי שתומכים בהצעת החוק להפללת לקוחות של זונות, שלפיה תוטל על צרכני שירותי מין עד חצי שנת מאסר או "טיפול בקהילה" למי שנתפס לראשונה.

הצעת החוק אושרה פה-אחד בוועדת השרים לחקיקה ועברה ברוב של 29 תומכים ואפס מתנגדים בקריאה טרומית במליאת הכנסת. משמע, טרם נמצא המחוקק שיעז להמרות את פיה של השדולה הפמיניסטית.

אחד הטיעונים בפי תומכי ההצעה היה הצלחתה כביכול של השיטה הזו בשבדיה, שם נחקק חוק המפליל לקוחות של זונות. מבלי להתייחס להבדלים החברתיים, התרבותיים והגיאו-פוליטיים שבין ישראל לשבדיה, המעקרים את ההשוואה הזו מכל היגיון - טוענת הסנגוריה הציבורית, בנייר עמדה שהוגש לאחרונה לשר המשפטים יעקב נאמן, כי בניגוד לטענה המקובלת - הניסוי השבדי דווקא נכשל.

"נתונים בדבר הניסיון השבדי מעוררים ספק רב בדבר סיכויי ההצעה להשיג את התכלית של צמצום פגיעה וניצול של נשים וגברים שהם קורבנות סחר או עוסקים בתעשיית המין מסיבות אחרות", כתבה ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסנגור הציבורי הארצי. "אכן, סביר שהצעת החוק תביא לצמצום מסוים במספר האנשים הפונים לקבלת שירותים מיניים בתשלום, אך בה במידה היא תביא להורדת התופעה למחתרת והעמקת השליטה של גורמים עברייניים. כתוצאה מכך, יעמיקו הדפוסים העברייניים סביב התופעה ויגבר הניצול, האיום והפגיעה בנותני השירותים המיניים".

לדבריה, "ההצעה גם תנציח יחס מפלה ובוטה של משטרת ישראל כלפי נשים העוסקות בזנות - ותצמצם אף יותר את נכונותן לפנות למשטרה במקרה של פגיעה פיזית בהן". זאת, מאחר שהמשטרה תפעיל לחצים על הזונות כדי להגיע באמצעותן ל"עבריינים", שהם הלקוחות.

"תופעה של יצירה והעמקה של דפוסים עברייניים כתגובה לקרימינליזציה של התנהגות מקובלת", כותבת לרנאו, "מוכרת גם מתחומים אחרים: הידועים שבהם הם שימוש בסמים קלים ו'חוקי היובש' בארצות-הברית. ביחס לאיסור על שימוש בסמים והפצתם, הספרות המקצועית מתעדת בהרחבה תופעה של יצירת 'מעגל שוטה', שבו מאמצי האכיפה גורמים פעמים רבות לנזק חברתי גדול יותר מהתועלת העולה מפעולות האכיפה. המשמעות של פרדוקס האכיפה היא שככל שהתגובה החברתית תקיפה יותר - כך הנזקים הנגרמים בשל פעולות האכיפה רחבים יותר".

נאמנה לקו העקרוני של הסנגוריה, המתנגדת להרחבת הקרימינליזציה בחברה, ובוודאי בשימוש בכלי הפלילי ככלי לאכיפת נורמות מוסריות, טוענת לרנאו כי "הצעת החוק צפויה לעורר קושי נוכח העובדה שהן נותנת השירות והן מקבלו מעוניינים במימושו, ולשניהם יש אינטרס משותף להסתיר את מתן השירות. האינטרס הזה צפוי להיות מלכודת של מצוקה עבור נשים וגברים העוסקים בזנות".

סמכותה של ערכאת ערעור

אלון גנני הורשע בהחזקת סם שלא לשימוש עצמי, חשיש במשקל 1.6 ק"ג. בית המשפט גזר עליו מאסר על-תנאי, עבודות לתועלת הציבור (הקרויות של"צ) בהיקף 350 שעות, צו מבחן וקנס.

גנני ביצע את העבודות שהוטלו עליו, ואולם המדינה לא הסתפקה בכך וערערה למחוזי על קולת עונשו, בדרישה לגזור עליו גם מאסר בפועל של 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות. עבודות אלה הן תחליף מאסר בפועל, אף שרבים נוטים לבלבל אותן עם עבודות של"צ, הנחשבות עונש קל בהרבה.

המחוזי קיבל את הערעור וגזר על גנני 6 חודשי עבודות שירות. על כך ערער גנני לעליון, בטענה כי לא ניתן לגזור עליו עונש מאסר בפועל (ועבודות שירות הן כזכור תחליף מאסר), לאחר שנגזרו עליו עבודות של"צ שאותן כבר ביצע.

השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן וחנן מלצר קיבלו את הערעור, וקבעו כי "עונש מאסר ועונש של"צ אינם יכולים לדור בכפיפה אחת", ולכן אם במועד גזר הדין בית המשפט לא יכול היה לדון את הנאשם הן למאסר בפועל והן לעבודות של"צ - הרי שגם ערכאת הערעור איננה יכולה לעשות זאת" (רע"פ 6374/08).

המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה ממאנת לקבל את התוצאה הזו. בעתירה לדיון נוסף שהוגשה באחרונה (דנ"פ 1537/12) טוען המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר, כי "ההלכה החדשה איננה מתיישבת עם ההבחנה הראויה בין סמכויותיה של ערכאת הערעור לבין אלה של הערכאה הגוזרת את הדין".

לדבריו, החוק אינו מתכוון לצמצם את סמכויות ערכאת הערעור, ולשאלה אם הנאשם החל לרצות את העונש שנגזר עליו בערכאה הקודמת, אין השפעה על סמכויות בית המשפט הדן בערעור.

השאלה אם הנאשם ריצה עבודות של"צ באופן מלא או חלקי מהווה שיקול בשיקוליה של ערכאת הערעור, אך איננה יכולה לעקר את סמכותה לגזור מאסר בפועל.

נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, טרם החליט אם יתקיים בסוגייה זו דיון בהרכב מורחב.

עורך הדין לא התייצב לדיון. הלקוח ייענש?

האם יש להעניש לקוח שעורך דינו איננו מתייצב לדיון בבית משפט בעניינו? התשובה לכך היא שלילית, אם שואלים את שופטי העליון אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר. בשבוע שעבר הם פסקו כי בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע החלטה לאחר שעורך דין של אחד הצדדים לא התייצב לדיון ולא המציא את האישורים הרפואיים הנדרשים - התיק יוחזר למחוזי להמשך דיון.

את הבקשה לעליון הגישה חברת גני עינב, לאחר שעו"ד מרדכי וייס, שייצג אותה, לא התייצב לדיון בפני השופטת רות שטרנברג-אליעז. השופטת אפשרה לעורך הדין להציג אישורים רפואיים, המעידים על האשפוז שבו טען ששהה. במקום אישור, הגיש עו"ד וייס "סיכום מחלה" בלבד, והשופטת סירבה לקבל את המסמך כאישור. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את הבקשה שהגיש עו"ד וייס בשם מרשתו לביטול פסק בוררות שהושג בין הצדדים.

גני עינב ערערה לעליון, ולדיון הצטרפה גם לשכת עורכי הדין, באמצעות עו"ד נעה אפיק ממשרד יגאל ארנון, וזאת נוכח ההשלכות שיש להחלטה זו על היחסים בין עורכי הדין ובתי המשפט ועל האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט במקרה של אי-התייצבות עורך דין.

הלשכה טענה כי אין זה ראוי שבית המשפט "לא יאמין" לעורך הדין, וכן כי לא ראוי להעניש את הלקוח באופן בלתי מידתי, באמצעות דחיית הבקשה נשוא הדיון.

השופט דנציגר קבע כי לא ניתן לראות באי-התייצבותו של עורך הדין כ"אי-התייצבות" לפני תקנות סדר הדין האזרחי, במקרים שבהם הלקוח מסוגל לייצג את עצמו ולא נגרם נזק לצדדים או לבית המשפט.

לדבריו, "אי-התייצבות לדיון איננה מהווה כשלעצמה עילה לדחיית תובענה אלא בנסיבות חריגות ביותר", שבהן מתקיימים שני תנאים - שברור שאין בכוחו של התובע להצביע על עילה העשויה להקים זכות לסעד, ושאי-ההתייצבות איננה תקלה לא מכוונת אלא "הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית המשפט".

השופט רובינשטיין, רחום כדרכו, הוסיף כי "ניתן להבין את תסכולם של בתי המשפט במקרי אי-הופעה או כשהם נתקלים בתרגילים כאלה ואחרים, מצד בעלי הדין או מייצגיהם". רוצה לומר, סבלנותנו לאותם תרגילים לא תהיה אינסופית (רע"א 3522/10).