מיזם אינטרנט חדש מבקש להפוך כל טוקבקיסט למבקר תרבות

"לכל אדם שני מקצועות - המקצוע שלו ומבקר קולנוע", ציטט הבמאי פרנסואה טריפו אמרה הוליוודית רווחת בספרו "הסרטים בחיי". בישראל, מדינה שבה כולם מבקרי המדינה, אפשר לאמץ את האמרה ולהחילה לא רק על הקולנוע, אלא גם על התרבות לסוגיה. לכן, לא מפתיע לגלות שאתר ביקורות תרבות ישראלי, שעלה לא מכבר ברשת, זוכה להצלחה גדולה אף שהוא עדיין בחיתוליו.

כחצי שנה לאחר השקתו הרשמית מתהדר מיזם האינטרנט "גיבור תרבות" - "הרשת החברתית-תרבותית", בפי מייסדיו - בכ-4,500 כניסות ביום, ובזמן שהייה ממוצע של 7 דקות ליום לגולש, ב-42 אלף דפים פעילים של שיחות על תרבות - נתון מרשים במיוחד אם לוקחים בחשבון שנבחרת המבקרים של האתר, המונה יותר מ-500 חברים, מבוססת על חובבי תרבות שאינם מקבלים שכר ושרובם נטולי ניסיון קודם בכתיבה ביקורתית-מקצועית.

העובדה שהביקוש להצטרפות לנבחרת מבקרי "גיבור תרבות" עולה, ובמקביל זוכים עורכי המיזם לשיתוף-פעולה מכל מוסדות התרבות - מתיאטראות ועד הוצאות ספרים - היא לטענת רבים מסמר נוסף בארון המתים של ביקורת התרבות המקצועית. כאשר כיסוי ההשקעה הכספית במיזם, של כחצי מיליון שקל, נראה כעניין של זמן בלבד, אי-אפשר לומר שמישהו קרא את המפה לא נכון.

"רוב חיי הבוגרים הייתי יזם והבנתי מזמן שאלה הם ריצות למרחקים ארוכים", אומר הסופר-מו"ל-היסטוריון-איש עסקים אמנון ז'קונט, העומד מאחורי הפרויקט, "המטרה היא להיות בעשייה מתמדת ולקוות שזה יתפוס, מה גם שזה כיף אדיר. כרגע כולנו משקיעים מזמננו וממרצנו ללא תמורה, פרט למניות בחברה, באמונה שזה ישתלם בהמשך. אני מודה שההתרחבות המהירה של האתר מפתיעה את כולנו".

מי מפחד מחנוך לוין

ראשיתו של "גיבור תרבות" במפגש של ז'קונט ואשתו, הפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז'קונט, עם העיתונאי-סופר-שחקן יובל אברמוביץ'. ז'קונט ערך את "נא להתנהג בהתאם", ספרו השני של אברמוביץ', והקשר בין השניים נשמר. במהלך שיחה על עולם התרבות המקומי העכשווי נולד הרעיון להקים אתר תרבות שיציב את דעתו של האיש הפשוט כמהות העניין. "זה לא סוד שבכל אחד מאיתנו מסתתר מבקר בפוטנציה", מפרש אברמוביץ', "אתרי תרבות ישנם בשפע, וגם רשתות חברתיות, אבל רצינו ליצור פלטפורמה שבה יתקיים דיון חופשי ברמה גבוהה בין חובבי תרבות, שבנוסף לקבלת מידע רב ככל האפשר גם יחליפו דעות".

לדברי ז'קונט, כהיסטוריון הוא "רואה בתופעת הרשתות החברתיות והשפעתן מהלך אנושי מרתק. זו דוגמה קלאסית של ההמון הנוטל את השליטה מידי האליטות הוותיקות, במקרה זה מבקרי התרבות המקצועיים. במשך שנים הורגלנו שבכל כלי תקשורת מוביל יש מבקר מקצועי, שדעתו לגבי המוצר התרבותי שבו הוא מתמחה היא סוג של אוטוריטה. הגולש הישראלי, שהוא צרכן תרבות מושבע, רואה דברים אחרת. הוא לא מסתפק בקריאת ביקורות של אחרים, אלא רוצה להשמיע את דברו, כאשר לעתים קרובות דעותיו שונות לחלוטין מאלה של המבקרים הרשמיים מטעם המדיה, אבל הוא מאמין שהן רלוונטית לא פחות ואפילו יותר".

אברמוביץ': "תופעת הטוקבקים הייתה רק קצה הקרחון. היה ברור שמסה אדירה של צרכני תרבות מחפשת במה, אז החלטנו לספק במה כזו".

"יראת הכבוד, המשתקת לעתים, כלפי מבקרים דעתנים ומשכילים, שבני דורי גדלו עליה, נעלמת במהירות", אומרת רזיאל-ז'קונט, "אני זוכרת את עצמי בצעירותי קוראת ביקורות מלומדות של גבריאל מוקד בעיתון 'דבר', ולא מעזה להודות שאין לי מושג מה הוא רוצה ממני. גם חנוך לוין הוא דוגמה מצוינת. יש קונצנזוס בקרב מבקרי התיאטרון, שלפיו כל יצירה שעליה הוא חתום היא מופתית. לפני כמה שנים היינו ב'סוחרי גומי' ולא הבנתי על מה ההתלהבות. זה היה עילג ורדוד, ובהפסקה צפינו באחד המבקרים יוצא ולא חוזר, מה שלא מנע ממנו לפרסם למחרת ביקורת נלהבת. פתאום יש במה חדשה, מנותקת מהמגרש הביתי של האליטות הישנות, שבה לגיטימי לחובב תיאטרון לומר בגלוי שלא כל מה שחנוך לוין כתב היה אורים ותומים, ובמרחב הווירטואלי הזה דעתו נחשבת לא פחות מאשר המבקר המקצועי".

- אז כל מי שרוצה להיות מבקר תרבות פשוט פונה אליכם ומגשים את חלומו?

אברמוביץ': "יש סינון, כמובן. מי שמעוניין להיות מבקר יכול לפנות אלינו דרך האתר, לשלוח פרטים אישיים וטקסט לדוגמה, שעל-פיו נחליט אם הוא רהוט וראוי דיו, אבל מדויק לומר שרקע מקצועי הוא לא העניין, אלא בעיקר יכולת הביטוי. המתקבלים לנבחרת מקבלים אופציית כניסה לעמוד מיוחד שבו הם יכולים להזמין את המוצר שעליו הם רוצים לכתוב, מדיסק, דרך ספר ועד כרטיסים להופעות, ואנחנו שולחים להם הביתה כדי שיוכלו להתחיל לעבוד".

- מוסדות התרבות שיתפו פעולה מהרגע הראשון?

"לגמרי. אנחנו ברשת חודשים ספורים וכבר ראיתי ציטוטים מביקורות שפרסמנו במודעות רשמית של התיאטראות. זה אומר המון על המעמד שכבר צברנו".

רזיאל-ז'קונט: "זה לא סוד שמבקרי התרבות המקצועיים, משכילים ומבינים ככל שיהיו, פספסו לא פעם. הסרט 'מציצים' של אורי זוהר זכה לקיתונות של רותחין כאשר יצא לראשונה. היום אומרים שזו יצירת מופת".

אברמוביץ': "נסה לדמיין מה היה קורה לו מיזם כמו 'גיבור תרבות' היה אפשרי באמצע שנות ה-70. יכול להיות שסרטי בורקס שנקטלו על-ידי המבקרים, כמו 'חגיגה בסנוקר' ו'צ'רלי וחצי', היו זוכים בזמן אמת לביקורות מהללות מאנשים שאולי אין להם השכלה פורמלית בז'אנר, אבל זכותם המלאה לקבל במה פומבית ולהצהיר מעליה 'בעיניי זה אחלה' - כשם שלמבקר המקצועי יש במה להצהיר מעליה 'בעיניי זו תת-תרבות'".

המבקרים שוחטים, הקהל מתלהב

השחקן-במאי זאב רווח, שהיה במשך שנים שק החבטות של מבקרי הקולנוע הוותיקים, פחות נלהב מהאופציה של העם לומר את דברו. לטענתו, היא לא ממש חדשה. "מאז ומעולם הייתה הפרדה ברורה בין דעת המבקרים ודעת הקהל", הוא אומר, "אוי לו לאמן הבוחר פרויקטים מתוך הרצון לרצות מישהו. תמיד ידעתי שכאשר אני בוחר תפקיד דרמטי בתיאטרון רפרטוארי הביקורת מהללת אותי, וכאשר אני מביים או משחק בסרט או בהצגה שנועדו לבדר נטו, המבקרים יאהבו פחות.

"גם הקהל תמיד מצא דרך להביע אהבה, הרבה לפני עידן האינטרנט. כמות צופים באולם קולנוע, זו לא הבעת דעה? אנשים הפונים אליי ברחוב ומספרים כמה צחקו, בכו או התרגשו, זו לא הבעת דעה? אז כן, נחמד שיש מדיומים חדשים שבהם כל אחד יכול לפרסם את דעתו, ואם מבקר אומר דבר אחד עמך יכול לומר אחרת, אבל ביקורת תמיד הייתה, ותמיד תהיה דעה אישית של אדם אחד.

"המבקרים האליטיסטים ביותר", מוסיף רווח, "אכלו את כובעיהם כאשר עסקו בסרטים שלי. 'בובה' זכה לתגובות פושרות בארץ, ובפסטיבלים בינלאומיים הוא זכה בפרס המבקרים. כך גם 'שרגא קטן' ו'טיפת מזל'. בימים אלה אני מופיע בקומדיה בשם 'עוד חבר כזה ואבדנו', מאת ריי קוני. קוני הוא מחזאי בריטי, שרק בשנים האחרונות המבקרים נותנים לו את הכבוד שהוא ראוי לו, לאחר עשורים שבהם כתב קומדיות מצליחות מאוד, שלמרות הצלחתן נשחטו על-ידי המבקרים".

"כאשר אני קורא ביקורת מקצועית, לעתים קרובות אני נהנה יותר מהניסוח השנון מאשר מהתוכן. בנוסף, לא פעם אני מרגיש כאילו המבקר מתנשא עליי ונותן לי להרגיש עד כמה אני, כצרכן תרבות, לא יודע, במקום להבהיר לי במילים פשוטות אם הוא נהנה או לא", אומר עו"ד אלון קרניאל, 34, אחד המבקרים היותר פעילים ב"גיבור תרבות". "תמיד ראיתי בעצמי צרכן תרבות, אם כי לא חשבתי להפוך את הכתיבה בכלל ואת הביקורת בפרט למקצוע. אבל ברגע שמיזם כמו 'גיבור תרבות' עלה לרשת, חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לחלוק את דעותיי עם צרכני תרבות כמוני".

- לא חשבת שאת האחריות הכרוכה בכתיבת ביקורת על מוצר שהושקעו בו זמן, תקציב ונשמה כדאי להשאיר לאנשים שהתמחו בתחום במשך שנים?

"זו דרך חשיבה השייכת לשעבר. כיום אנחנו חיים בעידן הפומביות. הכול פתוח, כולל דעה אישית. לכל אחד יש מה להגיד, ואיך להגיד את זה. אני רוחש הערכה רבה לאנשים העוסקים בתרבות - מוזיקה, תיאטרון, ספרות ואמנות - ואני יודע שבכל מוצר השקיעו זמן ונשמה, גם אם לא אהבתי את התוצאה, אבל אני גם לא מחייב מישהו לקבל את דעתי. בסך-הכול יש לי פלטפורמה להביע אותה, אז למה לא, בעצם? אני לא רוצה לפגוע במישהו, אבל כאשר אתה חושף עבודה שלך ברור שלקהל יהיה מה לומר, ולא רק למבקרים. ההבדל הוא שפעם היית אומר לחבר ביציאה מהופעה של רמי פורטיס: 'זה לא מה שהיה פעם, אבל עדיין אחלה', וכיום אתה כותב את זה באתר פומבי. זה מה שאני רוצה: לבטא את דעתי כאילו אני מדבר עם החברים שלי".

כוחם של זבי-החוטם

"מעמדו של המבקר המקצועי נשחק כי הביקורת הפסיקה להיות מקצוע", מפרש העיתונאי ומבקר המוזיקה הוותיק יוסי חרסונסקי, שהחל את דרכו ככתב-מבקר בעיתון "מעריב" וכעורך עמודי התרבות ב"מעריב לנוער", ובשנים האחרונות מתפעל, כותב ועורך את האתר "יוסמיוזיק", המסקר את תעשיית המוזיקה המקומית. "עיתונות היא עסק לא רווחי, והרצון לקצץ בהוצאות בכל דרך הוביל למצב שבו לא מוכנים לשלם למבקרי תרבות מקצועיים שכר ראוי על עבודתם", מצר חרסונסקי. "התוצאה היא שכל ילד זב-חוטם הרוצה לכתוב ביקורת מוזיקה מקבל הזדמנות לעשות את זה, רק מפני שהוא מוכן לעבוד ללא תשלום, פרט להזמנה חינם להופעה או לעותק חינם של הדיסק. יש דור חדש של כותבים צעירים, המתלהבים מעצמם ללא כיסוי ממשי, ואיכות הכתיבה שלהם בהתאם, אז אין פלא שהמונח 'מבקר מוזיקה' לא זוכה לאותו כבוד".

- רבים ממבקרי הקולנוע, התיאטרון או האמנות למדו את התחום. ביקורת דיסקים ומופעי רוק מעולם לא הייתה מקצוע נרכש, אז למה לא לתת לצעיר חובב מוזיקה לכתוב את דעתו?

"כי לאהוב מוזיקה זה דבר אחד ולדעת לכתוב זה דבר אחר, שאותו אפשר ללמוד. בהכשרתי המקצועית אני מורה. הגעתי ל'מעריב לנוער' עם הכשרה בחינוך, הבנה בדקדוק, יכולת לחבר משפטים ולנסח אמירה. דברים שאני מתקשה למצוא בביקורות מוזיקה שאני קורא כיום. קל מאוד לכתוב: 'אני לא אוהב את זה'. תנמק, תפרט, תסביר מה בדיוק הבעיה ותן הצעות לייעול, שיראו שאתה מבין מה אתה אומר. המבקר החדש הוא או מעריץ נלהב וחסיד שוטה, או מתלהב מהכוח שיש לו לכתוב על אמן ידוע שהוא לא שווה כלום".

"כאשר המצאתי לפני שנים את המונח 'סולם אורשר' זה היה גימיק חביב, אבל היום הדירוג הוא מהות הכול", מוסיף מבקר הקולנוע גידי אורשר, "סרט נתפס כיום כמוצר צרכני לכל דבר. זוג שהולך לקולנוע משלם בערך 70 שקל על הכרטיסים, ובתוספת בייביסיטר, חניה, פופקורן ושתייה זו כבר הוצאה של 200-300 שקל לערב. מהמקום הזה, כלי התקשורת שעבורו עובד המבקר רוצה לדעת רק דבר אחד: כדאי או לא כדאי. סוגיית ה'למה' נדחקה לשוליים, ולראיה - המקום הקטן בהרבה שכלי תקשורת מקדישים לביקורות. גם כשאני מגיש פינה ברדיו, הדירוג של סולם אורשר הפך למרכז העניין. מה הציון, וזהו.

"רשימות מנומקות, שבהן המבקר מפרש את היצירה ומסביר את טיבה, מה עובד בה נכון ולמה, או מה לא עובד נכון ולמה, נתפסות כמידע מיותר. במקביל, העורכים בעיתונות הם צעירים יותר ויותר. ב'מעריב' עורך תרבות בן 25 נחשב זקן, אז איך תהיה לו שפה משותפת עם אנשים כמוני, כמו יהודה סתיו ומאיר שניצר, שכותבים על קולנוע כבר 40 שנה? נכון, ישנם פה ושם מבקרי קולנוע צעירים יחסית, כמו שמואל דובדבני ואמיר קמינר, שיש להם הבנה ורצינות אמיתיות, אבל גם יכולתם לשנות ולהשפיע הולכת ודועכת".

- אתה רואה עתיד למעמדו של מבקר התרבות המקצועי?

"לצערי לא, למרות שהחיים הם הרבה פעמים מטוטלת, וקיצוניות אחת מובילה לקיצוניות שנייה. בינתיים אני קורא מדי פעם ביקורות של אותם פרחחים המתחלפים לבקרים, ומתחלחל. זה כבר קופי של קופי. המודל שלהם לחיקוי הוא אותו בלוגר השואב מידע מאתרים כמו IMDB, שיש בהם לא פעם טעויות שנתפסות כעובדות מעצם זה שכולם מצטטים אותן. אני ובני דורי נוסעים מדי שנה לפסטיבלי קולנוע בינלאומיים, כמו קאן או ברלין, רק כדי לדעת מה קורה בתעשייה ולראות סרטים שאולי לא יגיעו להפצה בארץ. מבקרי קולנוע מהדור החדש לא מגיעים בכלל לאולמות. הם מורידים סרטים מהאינטרנט וצופים בהם בטלוויזיה, על מסך המחשב הביתי או אפילו בסלולרי. בתנאים כאלה, איך אפשר לצפות שהביקורת שלהם תהיה רצינית?".

געגועים להדה בושס

כשמביאים בחשבון את יחסי האהבה-שנאה בין ראשי הממסד התרבותי לגווניו ובין הביקורת, לא מפתיע שהם אינם רואים בפיחות מעמדו של המבקר תופעה שיש לחשוש מפניה. אם כבר, הם מעדיפים לבחון בזהירות את הסיטואציה החדשה ואז לנצל אותה עד כמה שניתן.

"יש עדיין הרבה כוח בידי המבקרים הוותיקים בעיתונות הכתובה, ואם להיות כנה, הרבה פעמים דעתנו לגבי הבנתם בתיאטרון קשורה ישירות לגזר דינם. נתנו ביקורת טובה, אנחנו חושבים שהם גאונים. נתנו ביקורת רעה, נחשוב שהם לא מבינים כלום", אומרת המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין, ציפי פינס, "אני מודעת לגל המבקרים החדשים, החל בטוקבקים ובבלוגים, וכלה בתקשורת הממוסדת, המפקידה את תחום הביקורות בידי כותבים צעירים שלא ברור מה מכשיר אותם לשפוט הצגות. האם זה טוב או רע? זו המציאות ועם זה עובדים. הרי בסופו של דבר ביקורת טובה משרתת אותנו אמנותית, מורלית ושיווקית, לא משנה מה הרזומה המקצועי של הכותב. רענון מערכות ישנות הוא לא דבר רע, מה גם שהקהל מעולם לא נתן לביקורת כזו או אחרת לקבוע עבורו לאיזו הצגה ילך. חסרות הצגות שקיבלו ביקורות איומות והפכו לשלאגרים, ולהפך?".

- יש תחושה של "כל כלב בא יומו", כאשר מבקר תיאטרון, שבמשך שנים שחט הצגות שהעלית, הולך ומאבד ממעמדו?

"חלילה, זה לא אישי. מבקרים רבים אני מכירה ומחבבת, ואחרים אין לי מושג איך הם נראים. איתן בר יוסף, שהיה מבקר התיאטרון של 'העיר', נמנע במוצהר מלהתחכך בתעשייה. הוא רצה להיות חסר פניות לחלוטין, לראות הצגה ולכתוב ביקורת, וזהו. כיום אין כמעט כותבים כמוהו, או כמו בעז עברון והדה בושס. יש עדיין מבקרים כמו מיכאל הנדלזלץ מ'הארץ', שאני רואה בבירור איך ביקורת טובה שלהם מעלה אגו של שחקנים ומשפרת אווירה מאחורי הקלעים של הצגה, אבל מבקרים רבים אחרים אחראים במידה רבה לירידה במעמדם. עם השנים נוצרו קליקות בין מבקרים, שהשפיעו על תוכני המאמרים שלהם. אחרים הלכו לכתוב על תיאטרון כי רצו להיות חלק מהעולם הזה בעצמם. לצערי זה השליך על התחום כולו, כי אנחנו מדינה קטנה, ואם מישהו שקטל הצגה שלך ביום שני שולח אלייך טיוטה של מחזה פרי עטו ביום רביעי, כולם יודעים על זה".

על-פי תקנון אגודת העיתונאים, מבקר תרבות הוא חבר תא המבקרים באגודת העיתונאים. המשמעות היא ששום גוף תרבות אינו מחויב לשלוח מוצרים או הזמנות לביקורת למי שאינו חבר בתא. המציאות, כמובן, שונה לחלוטין. רוב כוח האדם בכלי התקשורת בארץ (שלא לדבר על בלוגים עצמאיים או מיזמים עסקיים כמו "גיבור תרבות"), הם פרילנסרים שאין להם קשר לאגודת העיתונאים, שלא לדבר על תא המבקרים שלה. עדיין מעטים המקרים שבהם מוסדות תרבות מסרבים לשתף פעולה עם מבקרים מטעם אותם כלי תקשורת, גם אם מדובר בשמות אנונימיים.

היחצנית שרון סינדל, המתמחה בתחום הספרות ועובדת, בין השאר, עם רשת סטימצקי והוצאת שוקן, טוענת שבסופו של דבר הרייטינג מדבר במקרה של הבלוגר החדש, העוקף בזריזות את המבקר הוותיק. "זו מגמה שאי-אפשר להתעלם ממנה", היא אומרת. "עשרות בלוגרים כותבים על ספרים ופונים להוצאות הספרים שישלחו להם עותקים לביקורת. להוצאות הגדולות אין בעיה, אבל לקטנות יותר קשה וחייבים לעשות סינון. פונים אליי כותבים שאין לי מושג מיהם ומבקשים שאשלח להם ספרים, אז התחלתי להתייעץ עם קולגות ובמקביל לבחון בלוגים, לקרוא מאמרים וכמובן לבחון רמות חשיפה. יש מבקרי ספרות המתפעלים בלוג שזוכה לחשיפה של 6,000 גולשים ביום".

- להפקיד גורל יצירה ספרותית בידי כותב שאין לו שום הכשרה מקצועית, לא גובל בחוסר אחריות של הוצאת הספרים כלפי הסופר?

"תפקיד יחסי הציבור הוא להביא את היצירה למודעות של כמה שיותר קהל, נקודה. האינטרנט הוא הכלי היעיל ביותר לעשות את זה, ולכן אתר הזוכה לחשיפה גוברת כמו 'גיבור תרבות' יזכה לשיתוף-פעולה. מה שכן, אני בהחלט אקרא רשימות של אותו מבקר, כדי לקבל מושג מול מי אני עומדת. אם יש לו יכולת ניסוח והבנה בסיסית - למה לא, בעצם?".