על מכוניות וחלומות: הצצה לתערוכת ז'נבה

שווייץ היא מדינה שחיה בשני יקומים מקבילים. מצד אחד זו מדינה סטרילית וקנאית לאיכות הסביבה, שנוקטת מדיניות של אפס סובלנות כלפי הפרת חוק מסוג כלשהו; המשטרה השוויצרית היא אחת הקשוחות ביותר בעולם, והקפדנות שבה נאכפים בה חוקי התנועה יכולה לגרום התקף קנאה אפילו למפעילי מערכת מצלמות המהירות א-3.

מצד שני, כאשר מדובר בנושא הבנקאות והפיננסים מאמצת שווייץ את המדיניות "לכסף אין ריח"; הכסף שלך יתקבל בברכה במדינה ולא משנה מי אתה, מה מקורו, של מי הוא היה קודם ומה עשית כדי להשיג אותו.

לפיכך אין זה מפתיע שתערוכת ז'נבה היא המקום שבו מרגישים יצרני הרכב הכי בנוח לשחרר את האלטר אגו שלהם: לאפשר למהנדסים ולמעצבים לפשוט את הבגדים ה"ירוקים", להשאיר מאחור את המסרים הסביבתיים, ולהתפרע עם ממדים מבהילים, עם עיצובים סרי טעם ו/או ביצועים נטולי רסן. הכול כדי לעשות קופה שמנה מסף הגירוי הגבוה להפליא של עשירי העולם, ולא משנה מה עיסוקם ומעמדם הפוליטי ב"רפובליקות העממיות" שמהן הם מגיעים.

גם בז'נבה היו השנה לא מעט מכוניות "צבעוניות", שמיועדות למי שבאמת כבר אינו יודע מה לעשות בכסף.

מכוניות ביצועים: סמארט מסוג אחר

כרגיל, את שיא הציניות של תעשיית הרכב אפשר למצוא בפלח מכוניות הביצועים והשרירים, וכאן היו השנה בתערוכה כמה מועמדות רציניות לתואר. את מדליית הכסף מקבלת גרסת הביצועים החדשה של בוגאטי Veyron המכונה Vitesse. רגע, האם זה עתה כתבנו "גרסת ביצועים לבוגאטי"? זו לא טעות. מישהו בהנהלת החברה החליט שאי-אפשר להסתפק עוד באלף כוחות הסוס של מנוע ה-16 צילינדרים בנפח שמונה ליטרים של הבוגאטי ה"רגילה", ולכן הכניס אותה לשדרוג, שממנו יצאה עם הספק של 1,200 כוחות סוס ומומנט של 120 קג"מ, בליווי נתונים כמו תאוצה מאפס למאה קמ"ש ב-2.6 שניות ומהירות מרבית "מוגבלת אלקטרונית" ל-375 קמ"ש.

נזכיר שאנחנו לא מדברים על מכונית שנוצרה בסדנת שיפורים פרטית אחרי טריפ של אסיד, אלא במכונית מייצור סדרתי שעומדת בכל דרישות התקינה ומגיעה מקבוצה מכובדת כמו פולקסווגן, אותה פולקסווגן שחילקה בתערוכה ברושורים עבים (מנייר ממוחזר) שהרצו על "אחריות תאגידית" ועל שימוש "במשאבים בני קיימה".

אבל את מדליית הזהב באליפות העולם לציניות מוטורית מקבלת מכונית בקצה השני של הסקאלה, הנושאת את השם "סמארט בראבוס אולטימייט 120". נזכיר שהסמארט הקטנה תוכננה בתור מכונית סביבתית טהורה סביר ערכים כמו חיסכון בדלק, פליטה מינימלית, ממדים זעירים להקלת מצוקות פקקים וחניות ומחיר נגיש להמונים. בראבוס לקחו את המכונית הזו, שדרגו את מנועה הקטן ל-120 כוחות סוס, העניקו לה ביצועים של GTI חמה, ריפוד עור ראוותני וחישוקי 18 אינץ'(!), והם מציעים אותה לכל דכפין במחיר של, נא לשבת, כ-56 אלף אירו - בערך פי ארבעה ממחיר הסמארט הבסיסית.

ג'יפ בנטלי: לא לאריסטוקרטיה הבריטית

האנשים הטובים שמנהלים את קבוצת פולקסווגן הבינלאומית היו רוצים מאוד שתחשבו עליהם דברים טובים. לפיכך הם טורחים להציג בכל תערוכת רכב מכוניות זעירות-אבל-חכמות, מנועים "ירוקים" ו"כחולים", מערכות הנעה חשמליות והיברידיות, ומספיק מלל סביבתי כדי לפרנס חברת קלינטק או שתיים. אבל לאנשי פולקסווגן יש גם מחויבות להרוויח כסף ולשרת את בעלי המניות שלהם, שחלק לא מבוטל מהם נמצאים במדינות המפרץ, ולמרבה הצער ממכירת מכוניות זעירות ומתוחכמות קשה מאד לעשות כסף גדול.

הפתרון? להפנות את המשאבים היצירתיים לשלל חברות בנות קטנות אך רווחיות, שאינן כפופות לחוקים המקובלים. הדוגמה הבולטת ביותר בתערוכה היה ג'יפ התצוגה של החברה הבת בנטלי, שמספק "הצצה לעתיד של המותג" כדברי החברה.

אמנם עצם הרעיון של כביש-שטח מתוצרת בנטלי יכול לגרום לאריסטוקרטים בריטים להיחנק מעוגיית התה (סקונס) שלהם, אבל כפי שאמרנו הכסף הגדול כבר מזמן לא נמצא באריסטוקרטיה הבריטית אלא בעולם החדש, שבו יקבלו מן הסתם כלי כזה בחיבוק חם.

אחרי שמסתגלים לעיצוב החיצוני המזעזע (שכנראה יעודן עד לצאתו לשוק) ולממדי הענק, מוצאים רכב Suv שימושי למדי, שמציע חלל מחיה נאה לארבעה נוסעים פלוס נהג. כמקובל, לטובת הגימור הפנימי גויסו עדר פרות וחורשה קטנה של עצים אקזוטיים, והוא מכיל את כל הצעצועים המתוחכמים המקובלים בשוק, כולל מסך פיקוד תלת-ממדי. המנוע של הדגם הבכיר הוא ה-W12 טווין-טורבו של הבנטלי מולסאן, עם 600 כוחות סוס ושמונים קג"מ, אם כי בחברה מציינים שהוא יכול להכיל גם מנוע ארבעה ליטרים טורבו צנוע, ואפילו, מי היה מאמין, הנעה היברידית חזקה.

אנשי בנטלי רומזים שלרכב יהיו יכולות שטח, ואפילו מציידים אותו במתלי אוויר עם מצב road off, אבל למעט כמה לקוחות פוטנציאליים, שייקחו אותו לציד באמצעות נצים במדבר, יש להניח שרוב הלקוחות העתידיים, שישלמו עבורו 400-300 אלף דולרים, יציבו אותו בחניה לצד האסקלייד השחור שלהם.

ריינג' ללא גג: בהשראת בוליווד?

בחומר העיתונות שליווה את חשיפת גרסת הקונברטיבל של הריינג'רובר Evoque נטען שזהו מחקר "לבדיקת הפוטנציאל של הכביש-שטח קונברטיבל הראשון בעולם". לנו יש רק שתי הערות בנושא: הראשונה היא שזה בהחלט לא הכלי הראשון מסוגו בעולם, מכיוון שניסן כבר משווקת בארצות הברית גרסה פתוחה על בסיס המוראנו; ההערה השנייה - כשמישהו לוקח Suv נאה ומוריד לו את הגג, סימן שהוא מושפע יותר מדי מהוליווד. במקרה של קבוצת לנדרובר יגואר, שנמצאת בבעלות טאטא ההודית, ההשראה מגיעה כנראה מבוליווד.

במבט מרחוק הכלי נראה הרמוני למדי: קווי מתאר אגרסיביים-אלגנטיים, גג חשמלי עם מכסה המשתלב היטב בתצורת הגוף, וארבעה מקומות ישיבה מפנקים. אבל אז מגיעים לממדים של Suv, לגלגלי 21 אינץ' עצומים בגימור מטאלי מבריק ולמערכת ההנעה הכפולה המתוחכמת, ועולה השאלה "בשביל מה צריך דבר כזה". אנחנו יכולים לראות את בעלי הרכב צולחים בו שלוליות ענק כשבוץ ולכלוך ניתזים פנימה מבעד לגג המקופל על ריפוד השנהב המהודר, או דוהרים בו בדיונות חול או על השלג.

ואולי הוא בכלל מיועד לכוכב בוליוודי, שזקוק לרכב רציני עבור דרכי העפר בדרך לדאון-טאון מומבאי? במקרה כזה היינו ממליצים לחברה להכניס לרשימת האופציות גם כילה נגד חרקים ורובה פילים. אם כבר אז כבר.

רולס-רויס פאנטום II: השמיים כבר לא הגבול

הלקוחות של פלח הסופר לימוזינות המפוארות בעולם מתחלקים לשלוש קטגוריות: "כסף ישן", "כסף חדש" ו"עדיף שלא תשאל מאיפה הכסף". רולס רויס, למשל, החלה את דרכה כאחד מסמלי המעמד המובהקים ביותר של הכסף הישן, אולם בשנים האחרונות הצטרפו אליה הרבה מאוד לקוחות משתי הקטגוריות האחרונות. כיום אפשר למצוא עדרים של "רולסים" לא רק ליד הקזינו במונטה קרלו אלא גם בחניונים של מועדוני לילה אפלוליים בבייג'ין, במוסקבה ובלאס וגאס.

גם ב.מ.וו, בעלת הבית של רולס רויס, מודעת היטב לחשיבות של "הלקוחות החדשים", והיא לא שכחה אותם גם בתהליך העדכון והרענון של ספינת הדגל פאנטום, שהוצגה בז'נבה תחת השם פאנטום II (ולא 2, חלילה). החידוש החזותי העיקרי הוא מערך מרשים של פנסי LED סופר מתוחכמים, שיחסכו ללקוחות ביקור בסדנאות השיפורים של דובאי סיטי.

הרכב עדיין מצויד במנוע V12 בנפח בהמי של 6.75 ליטרים, אבל הפעם עם תיבה בת שמונה מהירויות, ובחברה מדגישים שהפליטה "הופחתה משמעותית" בכשלושים גרמים לקילומטר. במילים אחרות: המכונית פולטת כיום בנסיעה רק כמו שלוש משפחתיות רגילות ולא כמו ארבע בעבר. הפאנטום מגיעה בארבעה טעמים: סדאן, קופה, דרופהד קופה (אם תכנה אותה בפשטות קבריו כולם ידעו שאתה לא שייך לחוגים הנכונים), ובגרסה ארוכה במיוחד, שמותחת את המרכב לאורך של כשישה מטרים ומעלה את המשקל לטריטוריה של רישיון ג'.

המחיר? בסביבות 500 אלף אירו באירופה, כולל מסים אך לפני תוספות מיוחדות כמו סט כוסות כסף, ומערכת תאורה שכוללת 1,600 סיבי תאורה אופטיים, שארוגים לתוך דיפון הגג כדי ליצור אשליה של "שמי לילה זרועים בכוכבים".