גברת כהן סגרה את הארנק

מה המשותף לאיגוד החברות הציבוריות, בתי ההשקעות, הבנקים, מנהלי תעודות הסל ורבים אחרים הפועלים בשוק ההון? כולם מתמרמרים על העוול שנעשה להם לכאורה על ידי הרגולציה, בזמן שלמעשה הם ממשיכים להסתכל על כספי החסכונות של הציבור כעל ארנק פתוח, שאליו הם יכולים להכניס את ידם כדי לממן את מטרותיהם.

לשיטתם, גברת כהן מחדרה מימנה אותם עד עכשיו ואין סיבה שהיא לא תמשיך לעשות זאת.

קחו לדוגמה את מנהלי תעודות הסל, שלאורך השנים נהנו מביקוש ער ממנהלי החיסכון המוסדי. אלה העבירו כספים לניהולם בנפש חפצה, משום שמי ששילם על התענוג של ניהול הכסף בתעודות הסל היה לא אחר מהחוסך עצמו. כעת, כשהרגולטור מבטל את היחס השונה שממנו נהנו תעודות הסל בהשוואה לקרנות הנאמנות, הם יוצאים נגד ההנחיה שמונעת מהם לגלגל את עלויות דמי הניהול על לקוחות הקצה, החוסכים, בשם הפגיעה במניות הקטנות ובהיקף המחזור בבורסה.

גם איגוד החברות הציבוריות הצטרף אליהם וטען באחרונה שיש עשרות חברות ציבוריות קטנות שגם ככה המסחר בהן דליל, ולא ברור מה יקרה בהן ברגע שהחוסכים יפסיקו לממן מכיסם את הזכות להשקיע במניות הללו.

ואולם, הטענות של אותם גורמים שרוצים להמשיך ולתחזק כאן בורסה פעילה וצומחת, שנסמכת על המנוע הטכני של התזרים האדיר והקבוע מאפיקי החיסכון לטווח ארוך (הודות לחובה לחסוך לפנסיה בישראל), מהוות בעצם הודאה בכך שגם הם סבורים שללא הטלת עלות ההשקעה על מי שלא מודע לכך, הופכת ההשקעה הזו להרבה פחות אטרקטיבית.

ובל נשכח, אם יהיה כאן ניפוח שוק לא ראוי בשם המחזור, מי שישלם על כך את המחיר בעתיד יהיה רק החוסך. זה שכספו כבר יחולק בדרך לבעלי האינטרסים - בין אם בתשלומים נסתרים מהעין לאורך חיי החיסכון, ובין אם משום שמדובר בהשקעה בהיקף גדול מהראוי - שלא מפסיקים לספר כיום כמה הם מודאגים.

דבר דומה קרה גם עם הבנקים, שמובילים באחרונה התנגדות לתקנות ההשקעה החדשות של האוצר עבור הגופים הפנסיוניים, לפיהן שיעור ההשקעה המקסימלי של המוסדיים בני"ע אחד יוגבל. בבנקים דרשו וציפו שהמניות שלהם יוחרגו מהכלל הזה. כלומר, הפתרון שלהם לדאגה מחוסנן של מניות הבנקים היה שהמוסדיים ישימו עוד ועוד (ועוד) כספי חיסכון לטווח ארוך במניות הללו, תוך הגדלת התלות של תשואות החיסכון במספר מצומצם של מניות. גם כאן האוצר לא שעה לקריאותיהם.

להיגמל מההרגל לנצל את החלשים

על פניו, ההגנה מפני אותם גופים אינטרסנטיים שדוחפים בכל כוחם להמשיך במציאות בה גברת כהן מחדרה מממנת את המנגנון, תוך חלוקת העוגה בין כל הפעילים, הייתה צריכה להגיע ממקור אחד: מנהלי החיסכון מהגופים המוסדיים שזה הרי תפקידם. אבל מכשלות שקיימות בשוק מאפשרות למוסדיים להקטין ראש, למצוא הצדקות לאי מקסום האינטרס של החוסך, ועוד לעשות זאת בשם שיפור השוק והתחרות (ודי אם נזכיר גם את דמי הניהול הגבוהים).

לכן, טוב יעשו בירושלים - הן הרגולטורים והן חברי הכנסת - אם לא ימשיכו לא להילחץ מההתקפות המתוזמנות מהגופים העסקיים שמנסים לשמר את הכנסותיהם מאפיק החיסכון לטווח ארוך, שבו ההתנגדות היא הפחותה ביותר. חשוב לדאוג לכך ששוק ההון המקומי, על כל השחקנים הקיימים בו, ייגמל מההרגל להעדיף אפריורית את האינטרסים הכלכליים של הגופים העסקיים ושל "טובת השוק", על פני אלו של החוסך הקטן.