כשהבנזין מתייקר באמריקה

ישראלים חורקי-שיניים יכלו להירמז השבוע על מה שמלחמה באיראן תעשה לדעת הקהל האמריקנית. הם חורקים שיניים, מפני שנדמה להם כי הנשיא אובמה אינו תקיף מספיק. דעת הקהל בארה"ב היא בהחלט אנטי-איראנית. נשיא אמריקני, כי יפנה אל האומה בנאום טלוויזיה, כנראה לא יתקשה לשכנע את צופיו בצורך ביד חזקה, או חזקה יותר. אבל איך יגיבו האמריקנים כאשר יתברר להם המחיר, זה עניין שמוטב להביא בחשבון.

שני סקרי דעת קהל רבי-סמכות נחתו השבוע על וושינגטון. הם באו בהפרש של 24 שעות זה מזה. מי שחשבו את הראשון למעידה סטטיסטית יצטרכו להניח ששני הסקרים טעו, וזה קצת קשה.

שניהם - אחד מן ה"וושינגטון פוסט" ורשת אי.בי.סי, השני מן ה"ניו יורק טיימס" ורשת סי.בי.אס - הראו ירידה של ממש בציון שהאמריקנים מעניקים לנשיאם. הסקרים לא הסכימו על שיעור הירידה, הראשון העמיד אותה על 4%, השני העמיד אותה על 9%. שניהם הסכימו כי היא הפכה על ראשה, בתוך חודש אחד, את כיוון נשיבת הרוח. בסקר של ה"ניו יורק טיימס", הנשיא צנח ל-41%, כאשר הנשאלים התבקשו להעניק ציונים להתנהלותו. זו, הזכירו עורכי הסקר, "רמה מסוכנת בשביל כל נשיא העומד על סף בחירות".

הסקרים עוררו הפתעה כללית. הם לא התיישבו עם הרושם הברור של החודשיים האחרונים. התבהרות האופק הכלכלי הגדילה את סיכוייו של ברק אובמה להיבחר לארבע שנים נוספות: הנתונים החודשיים על צמצום באבטלה, תוספת מרשימה של מקומות עבודה במגזר הפרטי (זאת אומרת, לא על חשבון משלם המסים), גידול בצריכה הפרטית (ביטוי רגיל של "אופטימיות"); שלא לדבר על הבורסה. לא זו בלבד שהדאו ג'ונס התייצב סוף-סוף מעל 13,000, אלא שהנאסד"ק חצה את רמת ה-3,000, והוא עכשיו גבוה ממה שהיה מאז התפקעה בועת הטכנולוגיה העלית, לפני 11 שנה ויותר.

מלכתחילה לא היה מקום להניח שהחדשות האלה מבטיחות ניצחון לאובמה. קודם כל, כל-כך הרבה פקטורים חיצוניים יכולים להתערב ולהשפיע: האי-ודאויות באירופה, האטת המשק הסיני, וכמובן מה שקורה או יקרה במזרח התיכון; שנית, שיפור כלכלי הוא עניין יחסי, עשרות מיליוני אמריקנים עדיין אינם חווים אותו; שלישית, זוהרו של הנשיא הועם בשנתיים וחצי האחרונות במידה כזאת שרוב קטן או גדול של אמריקנים יחליטו להוציא אותו מן הבית הלבן.

ליטר בנזין ב-3.60 ש"ח. נורא

הסייגים האלה מסבירים את הצורך בזהירות. הם אינם מסבירים מדוע, על רקע חדשות כלכליות טובות ממה שנשמעו זה שלוש שנים וחצי, הנשיא מאבד פתאום גובה.

אין תשובה יחידה. אבל התשובה הסבירה ביותר, על-פי עורכי הסקרים, נובעת מן הציונים שהנשאלים התבקשו להעניק לא סתם למדיניותו הכלכלית של הנשיא, כי אם לקטגוריות-משנה של מדיניותו. לא היה עניין אחד שעליו הנשיא נענש יותר מאשר האמרת מחירי הדלק.

האמרה? כל השומע, בישראל, או באירופה, יצחק. המחיר הממוצע של ליטר דלק בארה"ב (דלק נמכר בגלונים, לא בליטרים, אבל ננסה לפרק) הוא בערך 95 סנט, או 3.60 ש"ח. (הנתונים מובאים מאתר מינהל האנרגיה של ארה"ב,

eia.gov/petroleum/gasdiesel). השיעור הגבוה ביותר הוא בחוף המערבי, הנמוך ביותר - באזור ההר, וההפרש ניכר. אבל מגמת העלייה ברורה. אמריקנים אינם רוצים לראות את הספרה "4", זאת אומרת ארבעה דולר לגלון, בלוחות המחירים בתחנות הדלק שלהם.

עכשיו שוו בנפשכם מה יקרה למחיר הדלק אם תתלקח מלחמה באיראן, בין אם אמריקה תשתתף בה, או תצפה בה; ושוו בנפשכם מה יקרה בבורסה הפוליטית. משהו מעין זה כבר קרה, לפני שלושים שנה ויותר, בשלהי נשיאותו של ג'ימי קרטר: מחירי הדלק האמירו, תורים השתרכו בתחנות הדלק (תורים. באמריקה. זה מנוגד לכל מה ששוק חופשי מייצג), כמעט מלחמה התלקחה עם הרפובליקה האסלאמית של איראן שעתה זה נולדה. התוצאה: בפעם הראשונה מאז 1888, נשיא דמוקרטי מכהן הובס כאשר ניסה לחזור ולהיבחר.

ההשוואה בין אובמה לקרטר אינה מקורית ואינה חדשה. לפני תשעה חודשים היא נראתה סבירה לחלוטין. לפני שבוע היא נראתה מופרכת, אם גם לא מעיקרה. השבוע היא חזרה ועלתה על דעתם של אסטרטגים פוליטיים בוושינגטון. האומנם ייתכן שהנשיא פגיע במידה כזאת, שמחירי דלק, שאין לו השפעה עליהם, יגזלו ממנו את האשראי על ההתאוששות הכלכלית?

קידחו, קידחו, קידחו

כמובן, הימין האמריקני, ולא הוא בלבד, דוחה את ההנחה שלנשיא אין השפעה על מחירי הדלק. אדרבא, הימין מחשיד את הנשיא זה זמן מה שהוא רוצה בהאמרת המחירים, כדי לקדם את יוזמות האנרגיה הירוקה שלו. אנרגיה כזאת תהיה כדאית מבחינה כלכלית רק אם מחירי הדלק יהיו גבוהים. אגב, האנרגיה הירוקה צוברת תנופה. השבוע שמענו, כי מספר המגה-וואטים של חשמל המיוצרים במערכות סולאריות בארה"ב הוכפל בשנה שעברה (עדיין רק טיפה בים).

מבקרי הנשיא אומרים, כי כדי להנמיך את מחירי הדלק יש לנצל עד מקסימום את משאבי הנפט והגז על אדמת ארה"ב ובמי החופים שלה. "קידחו, קידחו, קידחו", אומרת סיסמה רפובליקנית אשר נשמעה עוד בבחירות של 2008. הם מאשימים את הנשיא, שהוא מסרב להסיר הגבלות קידוח על אדמה ציבורית תחת לחץ של שדולות לטובת איכות הסביבה, מקור היסטורי של תמיכה כספית ואלקטורלית במפלגה הדמוקרטית.

הנשיא, בשום פנים לא פוליטיקאי בחסד, טעה בחודש שעבר כאשר התפלמס בפומבי עם מבקריו. מה הם יעשו כדי להוזיל את הדלק? הוא שאל. והשיב: "צעד אחד, קידוח; צעד שני, קידוח; צעד שלישי, קידוח". לאחר הלגלוג הוא הוסיף, "העם האמריקני אינו טיפש" (או טמבל, תלוי בתרגום).

אבל רוב האמריקנים, כפי שמלמדים סקרים, תומכים בקידוח, וחושבים שתצמח ממנו טובה. הנשיא מטופל זה כבר בבעיה של דימוי ציבורי. סדרת הערות שלו, עוד בבחירות הקודמות, החשידה אותו בהתנשאות ובחוסר רגישות. לפני 20 שנה בדיוק, בבחירות של 1992, נולד הביטוי המפורסם "זו הכלכלה, טמבל". טבע אותו יועץ מבריק במטה הבחירות של ביל קלינטון. אולי יועץ חדש צריך לטבוע וריאציה על המימרה ההיא, "זה הבנזין, טמבל".

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com