מה שווי השוק של מגילת העצמאות?

בעתיד הלא רחוק, אזרח שיחפש את תעודת העלייה שלו לארץ ייאלץ לשלם לחברת "ארכיון המדינה בע"מ" כדי לקבל לידיו את המסמך מהארכיון הלאומי. ברוח הנושבת היום במסדרונות הממשלה, המתכוונת להפריט את ארכיון המדינה, אולי לא ירחק היום שבו יחידות צבא שיגיעו לכותל לטקסים יקנו כרטיס מחברת "ניהול הכותל בע"מ", שזכתה במכרז לניהול האתר.

ומה לגבי כתבי היד הנדירים? והמגילות הגנוזות?

אמנם המגילות הגנוזות עדיין אינן בבעלות פרטית, אולם מגילה יש גם יש בארכיון המדינה - מגילת העצמאות, וממשלת ישראל החליטה שהיא אכן תעבור לידיה של חברה פרטית, במסגרת תהליך הפרטת אתרי הגניזה של הארכיון הלאומי, והעברת כל התיעוד המצוי בהם לעיר ערד, לניהולו ולטיפולו של קבלן פרטי.

כל זה יתבצע תחת פיקוח רופף של ארכיון המדינה בירושלים.

איזה תיעוד נוסף יופקד בידי החברה הפרטית? הכול(!) מהפרוטוקולים של ישיבות כל ממשלות ישראל וכל פעולות משרדי הממשלה, ועד מסמכי יסוד כגון הסכמי השלום, ועדות החקירה הממלכתיות ועוד חומרים רבי ערך, שחלקם בעלי סיווג "סודי ביותר" ואוצרים בתוכם מידע ביטחוני ומדיני רגיש. עובדי החברה ינהלו גם את התיקים הארכיוניים שבהם מידע אישי על כל אחת ואחד מאיתנו, שמוגן תחת חוק הגנת הפרטיות כגון תיקי אימוץ, תיקי טיפול של שירותי הרווחה, תיקי אבחון פסיכיאטרי ועוד.

בכל מדינות העולם המערבי מבינים היטב, שהאחריות על אוצר הידע והתיעוד הלאומי חייבת להיות בידי הציבור, וכי המושגים "ארכיון לאומי" ו"ניהול על-ידי חברה פרטית" סותרים זה לזה.

אף לא מדינה אחת החליטה על הפרטת אתרי הגניזה של הארכיון הלאומי שלה ועל העברתם לאתר המרוחק מאות ק"מ מבירתה, למעט אחת - ישראל.

פגיעה באזרחי המדינה

מהלך זה נעשה חרף התנגדותו הנחרצת של הדרג המקצועי בארכיון המדינה. החומרים של ארכיון המדינה, כמו כל נכסי המורשת הלאומית, שייכים לאזרחי ישראל וצריכים להיות נתונים בידי המדינה, בבירתה ירושלים - זו מחויבותה ואחריותה של ממשלת ישראל. אחרת מי יבטיח שתיעוד זה יישמר כראוי לדורות, מי יערוב לכך שלא ייעשה בו שימוש לרעה, ומה ההיגיון להובילו מדי יום ולחשוף אותו לסכנות בדרך הארוכה מערד לירושלים?

יתר על כן, העברת הטיפול בחומר לידי צוות של עובדי קבלן חסרי ניסיון ובלתי-מיומנים, והורדת הסטנדרטים של שימור ואחזקת החומר ארכיוני - על מנת להפוך את המיזם לכלכלי יותר - הן מרשם בטוח לאובדן חומר יקר ערך. חומר ארכיוני קיים על-פי-רוב בעותק אחד בלבד. טיפול בלתי-נכון בחומר יביא לאובדנו לעד.

מה אשם אזרח שמחפש את התיק האחד והיחיד שמוכיח את בעלותו על רכוש יקר ערך? הטיפול בחומר חשוב כזה צריך להיות בירושלים, בידי הצוות המנוסה והמיומן של ארכיון המדינה, ונתון לשיקולים של אחריות ציבורית ומחויבות לאומית, ולא לשיקולים של רווח כלכלי.

הפרטת אתרי הגניזה והעברתם לערד תביא קרוב לוודאי לפיצולו של ארכיון המדינה לשני גופים נפרדים, שהקשר התפעולי ביניהם יסבול מקשיים רבים. ומי ייפגע מכך? עובדי הארכיון ומחלקותיו, שתפעולן תלוי לחלוטין בחומרים שבמחסנים; ומשרדי הממשלה, שמשתמשים באופן תדיר בחומרים במחסנים לצורך עבודתם השוטפת. אבל בעיקר ייפגעו אזרחי מדינת ישראל.

אין ספק שחשוב להעביר מוסדות מדינה לנגב ולתרום לפיתוחו; אולם לא כאלו שעוסקים במתן שירות יום-יומי ובהנגשת חומרים לקהל. האם מישהו מעלה בדעתו להעביר את החומרים של מחלקת הדרכונים במשרד הפנים, או את אגף התקציבים של משרד האוצר?

ארכיון המדינה סובל מהזנחה ארוכת שנים, שמתבטאת במיקומו במתקן זמני בסביבה לא מתאימה, ובחומרים שמפוזרים ברחבי הארץ בגלל חוסר במקום לקליטתם. חייבים לפתור את בעיותיו ואין מי שרוצה בכך יותר מעובדיו, אולם לא בדרך של מתקן מופרט בערד. יש לחתור לאכסניה ראויה ומכובדת למשרדי ארכיון המדינה בירושלים, ולהקמת מתקן שינוהל בידי עובדי הארכיון, ובו ירוכזו החומרים האחרים שמיועדים לשמירה לצמיתות.

הכותב הוא מנהל מחלקת תיעוד והנצחה בארכיון המדינה