החסינות של לדור

עם סיום הדיונים במשפטו הפלילי של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בפרשות ראשונטורס-טלנסקי ביום חמישי האחרון, ועוד לפני תחילת הדיונים במשפט הולילנד ביולי, חוזרת תשומת-הלב ומתמקדת בתביעת לשון הרע שהגיש אולמרט נגד פרקליט המדינה, משה לדור.

כזכור, בפרקים הקודמים הגישה המדינה הודעה המעניקה ללדור חסינות עובד ציבור והתייצבות של המדינה כנתבעת במקומו במסגרת התביעה. שופטת השלום, ריבה ניב, שבפניה מתנהל התיק, דחתה את ההודעה, בנימוק כי מתן ראיון לא יכול להיות פעולה במסגרת תפקידו של לדור.

המדינה עירערה למחוזי. השופט איתן אורנשטיין פסל אמנם את נימוקיה של השופטת ניב, אך דחה את ערעור המדינה בשל פגמים בהליך ההכרה בחסינות.

הכדור חזר לבית משפט השלום, אך למרות שמבחינת ניב אפשר היה להתחיל במשפט כבר עתה, משנקבע כי הנתבע יהיה לדור באופן אישי - המדינה לא מוותרת. כפי שניתן היה לצפות, הפרקליטות שבה והגישה הודעה על הכרה בחסינות פרקליט המדינה, במקביל לערעור נוסף לבית המשפט העליון על פסק דינו של אורנשטיין.

הפעם פעלה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד שרית דנה, על-פי הנחיותיו של אורנשטיין: ביחס להודעת החסינות הראשונה הוא קבע כי לא נערך בירור עובדתי כנדרש ביחס ל"יסוד הנפשי" של לדור בעת מתן הראיון, ובעברית קלה - האם הייתה לו כוונה לפגוע באולמרט או שוויון נפש ביחס לפגיעה כזו.

אז מה קרה בהליך החסינות השני? עו"ד דנה נפגשה עם לדור (הם יושבים באותה קומה בבניין בצלאח א-דין במזרח ירושלים), ושמעה ממנו את התייחסותו לנסיבות מתן הראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ", שבעטיו הוגשה תביעתו של אולמרט. היא גם נפגשה עם התובע במשפט אולמרט, עו"ד אורי קורב, עם התובעת במשפט הולילנד, עו"ד ליאת בן-ארי שווקי, ועם דובר משרד המשפטים עו"ד משה כהן, כדי לשמוע פרטים נוספים.

"לאחר שקיבלתי את מלוא התשתית העובדתית", הודיעה דנה לבית המשפט, "הגעתי למסקנה כי מתן הראיון על-ידי פרקליט המדינה מהווה חלק ממילוי תפקידו השלטוני, בתום-לב מוחלט, כחלק מתפיסת תפקידו השלטוני, כמי שעומד בראש גוף ציבורי חשוב החייב דין וחשבון לציבור".

מילים כדורבנות. אכן, זו גישה ראויה ומרשימה מצד משרד המשפטים, הרואה חשיבות במתן דין וחשבון שוטף לציבור על אודות הנושאים המרכזיים שבטיפולו. כמובן, עולה השאלה האם היועץ המשפטי לממשלה עצמו, יהודה וינשטיין, שותף למדיניות זו. שהרי וינשטיין, המבלה בלשכת היועץ זה יותר משנתיים, טרם מצא לנכון להעניק ולו ראיון אחד מאז כניסתו לתפקיד. וזה לא שאין בנמצא שאלות חשובות המחייבות את התייחסותו. מליברמן ועד שטייניץ, ממיגרון ועד בניזרי.

באי-כוחו של אולמרט, כצפוי, מתנגדים להודעת החסינות השנייה של המדינה. לטענתם, לאחר שהודעת החסינות הראשונה נדחתה על-ידי שתי ערכאות שיפוט, המדינה איננה רשאית לנסות את מזלה בשלישית.

הנימוק המשמעותי ביותר באמתחתם הוא העובדה שבסיבוב הקודם קבעה השופטת ניב כי הראיון של לדור לא ניתן במסגרת תפקידו השלטוני - קביעה שנויה במחלוקת, ואפשר שניתנה בחוסר סמכות. לדבריהם, בית המשפט המחוזי לא סתר את הטענה הזו, ולכן היא נותרה כעובדה חלוטה, המונעת את הגשת הודעת החסינות השנייה.

השופטת ניב, כידוע, כתבה בהחלטתה לדחות את הודעת החסינות הראשונה כי "בית המשפט כבר הביע את דעתו השלילית על העברת ההליך השיפוטי לזירה העיתונאית".

אלא שבינתיים הגיע פסק דינו של העליון בפרשת אילנה דיין, שבו השתנה כיוון הרוח: טיפול עיתונאי בהליכים משפטיים תלויים ועומדים כבר אינו מוקצה מחמת מיאוס. העניין הציבורי בסיקור תקשורתי, על כל רבדיו, אינו מתאיין מעצם העובדה שהנושא מצוי בבירור משפטי.

הדעת נותנת, אפוא, שבהחלטתה הבאה תדע השופטת להשתחרר מהמסקנות המוקדמות שלה, אפילו היו אלה המסקנות הראויות באותו זמן.

יהב נגד בורובסקי

הכרה של המדינה בכך שהתבטאויות של בעלי תפקידים - בין אם מדובר בפוליטיקאים נבחרי ציבור או פקידים עובדי ציבור - זכאיות לחסינות מתביעות לשון הרע או נזיקין, התקבלה לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה, בתביעה שהגיש ניצב בדימוס יעקב בורובסקי נגד ראש עיריית חיפה, יונה יהב.

בורובסקי, כיום חבר מועצת העיר חיפה מטעם האופוזיציה, נקלע להתנצחות עם יהב בשתי ישיבות מועצת העיר בנובמבר 2010 ובאפריל 2011. בעקבות דברים שהטיח בו יהב באותו מעמד, הגיש נגדו בורובסקי תביעת לשון הרע בסך 200 אלף שקל.

יהב, מתברר, האשים בלשון חריפה את בורובסקי, שבתפקידו כמפקד המחוז הצפוני במשטרה, הזניח שוטרי תחנת נהריה מפרשת "השוטרים הנוקמים", שהורשעו במעשים פליליים נגד גורמים עברייניים.

"האנשים יושבים בכלא בגללך", אמר יהב. "ראינו בבית המשפט מה נאמר לגבי התפקוד שלך, דאגת שהעולם התחתון יפגע בילדים שלהם. מי שיש לו צהוב במכנסיים, שישתוק לפחות".

השופט רמזי חדיד קיבל את הודעת עיריית חיפה על מתן חסינות עובד ציבור ליהב והתייצבותה כנתבעת במקומו, בנימוק שהדברים נאמרו במסגרת תפקידו השלטוני.

ראש עיריית חיפה, אגב, הוא עובד רשות ציבורית, ולגישת השופט רמזי חדיד, ההחלטה אם להעניק לו חסינות נתונה בידי בית המשפט; בעוד שלדור הוא עובד מדינה, כך שההכרה בו נעשית על-ידי המדינה עצמה, כך שהנטל עליו אמור להיות קל יותר. לתשומת-לבה של כבוד השופטת ניב.

האולטימטום של דנציגר

בכנס הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין, שהתקיים לפני כחודש באילת, מתח הסנגור הציבורי הארצי החדש, ד"ר יואב ספיר, ביקורת על האבחנה שנוקטים בתי המשפט והפרקליטות, וכלי התקשורת המסקרים אותם, בין זיכוי מחמת הספק לזיכוי מלא, ובין סגירת תיק מחוסר ראיות לסגירת תיק מהיעדר אשמה. ברקע - פרשות יעקב וינרוט ויורם דנציגר, בהתאמה.

לשיטתו של ספיר, הדגשת העובדה שאדם מזוכה מחמת הספק או שהתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות מותירה מעל ראשו כתם של עננה פלילית, הפוגעת בזכויות היסוד ובחזקת החפות שלו, עננה שאין לו כל אפשרות להסיר.

אין זה ראוי להגדיר נורמות התנהלות חדשות דווקא ביחס למקרים של חשודים או נאשמים מפורסמים ורבי-כוח. ואולם, החשיבות הרבה לעילת סגירת התיק דווקא במקרה של דנציגר מחדדת את הבעייתיות בשיטה הקיימת.

במקרה של דנציגר, הדעה הרווחת בשיח הציבורי הייתה כי אם התיק נגדו היה נסגר בעילת חוסר ראיות, היה הדבר מונע את המשך כהונתו בבית המשפט העליון. הבעיה אינה בסיקור התקשורתי או בפרסום מטעם רשויות התביעה ביחס לעילת הסגירה, אלא בעצם קיומן של הקטגוריות השונות.

כעת מתברר כי דנציגר, שהיה ער לסיטואציה, העמיד אולטימטום בפני היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין: באמצעות עורכי דינו הודיע דנציגר ליועץ - או שתסגור את התיק נגדי מחוסר אשמה, או שתגיש נגדי כתב אישום.

במילים אחרות, דנציגר סירב לקבל מצב שהתיק נגדו נסגר בשל חוסר ראיות. וינשטיין, כידוע, נענה וסגר את תיק דנציגר מחוסר אשמה, תוך שהוא דוחה את עמדת פרקליט המדינה לדור.

בשם עיקרון השוויון, רשאי כעת כל חשוד פלילי לדרוש מכל תובע, מהמשטרה או מהפרקליטות, לסגור את התיק נגדו מחוסר אשמה - או להגיש כתב אישום. התביעה הכללית בוודאי תעדיף לבטל כליל את הקטגוריות השונות, מאשר לטבוע בים של תביעות-סרק בבתי המשפט.