המפסיד הגדול מחוק ששינסקי

הפחתה מיידית של כמה שקלים בחשבון הטלפון הנייד מעוררת הרבה יותר אהדה ציבורית מהבטחה לעשרות מיליארדים אי שם בעתיד. את השיעור החשוב הזה בכלכלה פוליטית למד בשנה האחרונה ד"ר יובל שטייניץ.

שר האוצר ניצח במאבק שניהל מול יזמי הגז "להשבת" אוצרות הגז לציבור, אבל הניצחון לא תורגם לאהדה ציבורית רחבה. שטייניץ, על פי הסקרים האחרונים, מדורג בתחתית רשימת הפוליטיקאים האהודים במדינה.

חוק ששינסקי הוא נקודת השיא בקדנציה של שטייניץ ואולי בקריירה הפוליטית שלו כולה. שר האוצר יזם את החוק ודחף אותו במלוא העוצמה. עם הרבה עזרה מהממונה לשעבר על התקציבים, אודי ניסן, הצליח שטייניץ לרתום למאבק את המערכת הממשלתית הספקנית ולהתגבר על התנגדותם העזה של יזמי הגז. הוא גרר את נתניהו וסינדל את לנדאו והצליח להציג את המאבק כהתמודדות אישית בינו לבין יצחק תשובה.

"עיני אינה צרה באנשים אמידים שרכושם ועושרם הגיע לפי אלף מבני תמותה רגילים", הכריז שטייניץ במסיבת העיתונאים שכינס לרגל פרסום דוח הביניים. אבל בזיכרון הציבורי הקצרצר הניצחון של שטייניץ לא הותיר כמעט סימן.

ששינסקי לא הביא כל הקלה לאזרח הקטן. להיפך, מחירי האנרגיה, הדלק והחשמל שוברים מדי חודש שיאים חדשים - והאוצר נתפס כאשם העיקרי בכך.

למפסיד הגדול לא היה זמן רב לשקוע במרה שחורה. הסדר החוב בדלק נדל"ן והצרות בעסקים הפרטיים עמעמו את הטעם המר מפרשת ששינסקי. אבל תהיה זו טעות לראות את תשובה רק כקורבן של ששינסקי.

לצד מכה כואבת לשווי החזקותיו במאגרים, הוא הרוויח נכס לא מבוטל: שותף חזק, בעל הון עצמי אדיר וקשרים מצוינים בממשל. חוק ששינסקי הגדיל את חלקה של המדינה ברווחי תגליות הגז ליותר מ-50%. המשמעות היא שהציבור הוא היום יזם הגז הגדול ביותר, והאוצר הוא השותף הבכיר בכל מאגר. קשר נישואים קתולי, לטוב ולרע.

באוצר מבינים זאת היטב. קחו למשל את המאבק הגדול שמתנהל בימים אלה על ייצוא הגז. משרד האנרגיה שואף לצמצם את היקף הייצוא ולשמור את הגז כמשאב אסטרטגי בידי המדינה. היזמים טוענים שהגבלת הייצוא תהרוס את השוק והגז יישאר לנצח באדמה. אבל בחזית המאבק מול משרד האנרגיה עומד האוצר. תשובה וחבריו יכולים להישען לאחור ולהביט מהצד כיצד נערי האוצר עושים עבורם את העבודה. בלי לוביסטים וספינים - עם תוצאות.

ההיגיון עובד גם בכיוון ההפוך: כל יוזמת חקיקה שתסכן את רווחיות המאגרים ופיתוחם תפגע קודם כול בתזרים הכספים לקופת המדינה. לכן כל רשות שתרצה להערים קשיים על הפקת הגז או על מכירתו מסתכנת בעימות עם הבריון הכי גדול בשכונה. את המציאות הזאת תשובה יכול למנף גם במישור התדמיתי. לא עוד תשובה הטייקון, אלא תשובה השותף. האיש שרצה כל כך לזכות בהכרת התודה הציבורית נמצא קרוב אליה היום יותר מתמיד.

הציבור אולי שכח, אבל בשני מקומות זוכרים היטב את ועדת ששינסקי ותוצאותיה. הראשון הוא העיר יוסטון, בירת חיפושי הנפט והגז בעולם. "יוסטון היא מקום קטן וכולם מכירים בו את כולם", אומר נציג של חברות אנרגיה זרות, "אם קיבלתם נקודה שחורה יהיה לכם קשה להוריד אותה".

הנקודה השחורה היא החלטת שטייניץ להחיל את מס המאגרים שלו גם על מאגר תמר. שטייניץ החליט שהמס החדש יחול גם על תמר כי זו הייתה ה"ציפור" היחידה שהייתה לו באותו רגע ביד והציפור הזו הייתה שווה לו 40 מיליארד שקל, לדבריו. אבל למהלך האופורטוניסטי הזה היה מחיר.

הוא נתפס כרטרואקטיבי ועמד בניגוד להבטחות מפורשות של שטייניץ ואנשיו לנובל אנרג'י. אפילו יוסי מימן, המתחרה הגדול של נובל ותשובה, מתח ביקורת על ההחלטה ואמר שמדובר בשינוי כללי המשחק באמצע המשחק. ביוסטון לא התעלפו. הם כבר ראו מדינות שהתנהגו בצורה יותר ברוטלית כלפי היזמים, ונצואלה למשל, ובכל זאת "ישראל לא נמצאת עדיין ברשימה השחורה. אבל היא בהחלט ברשימת המעקב", אומר נציג החברות הזרות.

האם ששינסקי הרתיע חברות זרות מכניסה לישראל? נראה שלא. אף משקיע זר לא הגיע לכאן לפני ששינסקי בזכות הרגולציה התומכת אלא בגלל הסיכוי למצוא כאן גז. טילי החיזבאללה הם עדיין סיכון ממשי יותר ומרתיע יותר משקיעים זרים מגחמותיו של הרגולטור הישראלי.

המקום השני שבו הותיר ששינסקי צלקת עמוקה הוא ברחוב אחד העם בתל אביב. המשקיעים הקטנים לא שוכחים ולא סולחים. 2010 הייתה שנת הבוננזה הגדולה בבורסה למניות הגז עד שבאה המקלחת הקרה. ששינסקי יכול לטעון שתרם לפיצוץ בועת הגז, יחד עם כללי הדיווח החדשים שהנהיגה הרשות לניירות ערך והיעדר תגליות מסעירות בים. בשורה התחתונה, הבורסה בתל אביב אינה יכולה עוד לשמש מקור מימון נוח לפעילות בתחום הגז. התוצאה תורגש בקרוב, כשיתחילו קידוחי הגז - קונסולידציה ושחקנים קטנים שייפלטו מהמשחק. גם זה לטובה, יגידו על כך כנראה באוצר.