לגרוניס היה קל להחליט על פינוי

מלכודת נאה טמנו שופטי בג"ץ למתנחלי מגרון ולמתלהמי הימין באשר הם, בשולי החלטתם השבוע שלא לאפשר את דחיית מועד פינויו של המאחז הלא חוקי.

כבר שנים אוחזים פעילי ימין למיניהם, לרבות חברי כנסת, את המקל בשני קצותיו בכל הנוגע ליחסם לערכאה השיפוטית הבכירה: מצד אחד, הם מגנים ומחרפים אותה מעל כל במה אפשרית, טוענים - כבר לא במובלע - על הטיה פוליטית בפסיקות בית המשפט.

מצד שני, הם מתייצבים בפני בית המשפט ביום פקודה, ומבקשים את סיועו, בין אם בביטול תוכנית ההתנתקות או בהגדלת הפיצוי למפונים, ובין אם בדחייה אינסופית באכיפת פסקי דין שעניינם הפרת חוק בוטה, ישירה, כמו בנייה בלתי חוקית בעמונה או במגרון.

כל אפשרות היא ניצחון: או שהמתנחלים יזכו בחסות בג"ץ לפריבילגיות משפטיות שאיש מלבדם אינו זוכה לקבל - או ששוב יוכלו להציג את בג"ץ כמעוז השמאל עוכר ההתיישבות.

באו שופטי בג"ץ ומינפו את עצם התייצבותם של המתנחלים בבית המשפט כדי לקרוא להם לכבד את ההכרעה השיפוטית. כשם שבוודאי הייתם ממלאים אחר הוראות פסק הדין אילו הבקשה להאריך את מועד הפינוי הייתה מתקבלת, כתבו השופטים, כך עליכם לכבד את התוצאה גם אם היא איננה לרוחכם.

בפעם השנייה בתוך חודש מוצאים עצמם השופטים אומרים את המובן מאליו. כשם שבפרשת אילנה דיין ציין השופט אליעזר ריבלין עקרונות יסוד בתחום חופש הביטוי - כך נאלצו השופטים לחזור על מה שכל ילד אמור לדעת: פסקי דין יש לקיים.

חסר גדול בתודעה

החלטת בית המשפט מתקבלת בקרב הימין כמעין סטירת לחי מהשופטים, ובמיוחד מצדו של נשיא העליון הטרי, אשר גרוניס. איך הוא יכול היה לעשות לנו את זה, הם בוודאי אומרים לעצמם, הרי אנחנו אלה שהענקנו לו את הנשיאות.

צורת המחשבה הזו מעידה על אי-הבנה מוחלטת של התפקיד השיפוטי, וגם על חסר גדול בתודעה דמוקרטית. יותר מכל, היא מעידה על השגיאה הקונספטואלית הפטאלית שעשו אנשי הימין הקיצוני במאבקם למען גרוניס.

המאבק הזה הדביק לגרוניס, לא בצדק, דימוי ימני, ועוד יותר מכך - דימוי של שופט שמקבל את הכרעותיו על בסיס שיקול פוליטי ולא משפטי-מקצועי. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שאדם איננו יכול לשאת על מצחו אות קין כזה. יש בעמדה הזו גם מלכוד לגרוניס עצמו, כי עצם הצורך להוכיח בפסיקותיו שהוא איננו נוטה ימינה עלול להוביל אותו לנטות שמאלה.

אבל נסיבותיה של פרשת מגרון הן כה קיצוניות, ואי-החוקיות שבעצם הקמת המאחז וההימנעות מפינויו היא כה בוטה, עד שאין כל קושי משפטי לקבל את ההחלטה על הפינוי. בניגוד לזעקות הימין, אין בהחלטה השבוע ולו רסיס של שיקול פוליטי, אף שקל לראות בה מסר מצד גרוניס, שהוא איננו פיון של הפוליטיקאים שתמכו במינויו.

קשה לעכל את גודל הציניות של מי שמאיימים בהתנגדות אלימה לאכיפת פסק הדין, לקראת אוגוסט, ובאותה נשימה כבר מאשימים את שופטי בג"ץ באחריות לאותה אלימות ממש. מילא אם הדובר היה איתמר בן-גביר או מי מחבריו הכהניסטים, אבל הטיעון הזה יוצא מפיהם של כמה מחברי הכנסת של הליכוד.

לא מוכן לאשר חטאים

כבר בטקס השבעתו לפני חודש הבהיר הנשיא גרוניס כי משנתו השיפוטית רחוקה מזו שנתפרה לו על-ידי הפוליטיקאים. אבל הטעות האסטרטגית של הימין איננה רק בעצם יצירת המוטיבציה מצד גרוניס להוכיח שאין לו אחות, אלא גם בהיעדרה של בובת וודו שבה ניתן לתקוע את החניתות.

את אהרן ברק הפך הימין למוקצה, הטינה היצרית של דניאל פרידמן לדורית ביניש הפכה אותה למטרה קלה. אבל מה אפשר לעשות נגד גרוניס? אבוי, כצל'ה סינדל את עצמו - בראשונה זה שנים רבות אי-אפשר להדביק לנשיא העליון את דימוי השמאלן.

באותה נשימה, בג"ץ שולח מסר לא רק למערכת הפוליטית אלא גם לזו המשפטית. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ומחלקת הבג"צים בפרקליטות, בראשות עו"ד אסנת מנדל, הסכימו להביא את "הסכם הפשרה" שרקחה הממשלה עם נציגי המתנחלים. "הסכם הפשרה" הזה כמוהו כ"חוק ההסדרה" שהיוזמה לחקיקתו עולה כעת: הסדרים שתכליתם לא הסדרה ולא פשרה, אלא הלבנה בדיעבד של הפרת חוק.

בית המשפט לא מוכן לאשר חטאים כאלה. במקביל, השופטים גם מודיעים למשרד המשפטים: לא ניתן יד למדיניות השקטה של אי-אכיפת פסקי דין של בג"ץ על-ידי המדינה. אם המדינה תמשיך למסמס את מה שהודיעה שתעשה כבר לפני 5 שנים, ותימנע מפינוי המאחז הלא חוקי, אנחנו - בית המשפט העליון - לא נעניק לכך כסות משפטית.