כץ נסחף בעליהום על הרכבת

1. מוטב להיות חכם מאשר צודק, היא אולי הקלישאה הגדולה ביותר שאפשר לחשוב עליה בהקשר של סכסוך העבודה ברכבת ישראל, אבל זו גם הדרך היחידה להתנהל במציאות של יחסי עבודה קיבוציים וסכסוכי עבודה בפרט.

בעולם מושלם או בעולם של חוזים אישיים (יש שיגידו שמדובר באותו הדבר), גילה אדרעי הייתה מגיעה לשימוע כבר לפני שנים רבות, בלי סוללה של עורכי דין וללא עופר עיני לצידה. בסופו, היא גם הייתה הולכת הביתה, עם הזנב בין הרגליים, מבלי שאיש ישמע על כך בתקשורת. כך יעשה לעובד שקילל סמנכ"ל. זה נכון וזה אפילו צודק.

אבל, גילה אדרעי היא לא אחד העובדים אלא יו"ר ועד העובדים. למגינת ליבם של רבים, היא אפילו יו"ר ועד חזק. זה בטח לא אומר שהיא צריכה לזכות בחסינות מוחלטת, אבל זה בהחלט אומר שצריך לנהוג איתה באופן שונה.

יחסים קיבוציים דומים ליחסים בין בני זוג, וגילה משולה לאישה שאתה לא רוצה לריב איתה לפני השינה. להתגרש זה פתרון אפשרי, אבל זה גם פתרון אחרון.

מי שהחליט לזמן את אדרעי לשימוע אתמול ולפטר במקביל שניים נוספים מחברי הוועד, ידע שהוא הולך לשביתה. למלחמת עולם. הפה הגדול של אדרעי מוכר כבר כמה שנים טובות ברכבת, עוד לפני שנבחרה לראשות הוועד, אבל דווקא בשיאו של סכסוך העבודה הוחלט להשעות אותה. לא רק שזה לא חכם במקרה הזה, זה גם לא ממש צודק. בעולם המשפטי קוראים לזה חוסר תום-לב.

2. שר התחבורה, ישראל כץ, יכול היה לשמש כגורם מגשר בין הנהלת הרכבת לוועד העובדים. הוא גם יכול היה למצוא ביו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שותף למשימה הזאת, במיוחד כאשר האחרון מודע לכאב הראש שאדרעי יכולה לעשות.

במקום זאת, הוא התאהב באווירת העליהום הכללית ונסחף ברוח הטוקבקיסטים שקראו לו לסגור את החברה. אתמול חשפנו כאן שהנהלת הרכבת הזמינה סקר שכלל שאלות על תפקודו של כץ בזמן הסכסוך, לצד שאלה המשווה בינו לבין עיני. ג', תושב המרכז שהתמזל מזלו לענות לטלפון ממכון הסקרים, קיבל את הרושם ששואלים אותו "למי יש יותר גדול". זה יכול היה להסביר אולי מדוע בשעה שעיני התחנן לקבל ארכה נוספת למו"מ, כץ התנגד. אפילו בכירי הרכבת הסכימו להמשיך בשיחות, אבל כץ נותר בשלו.

האם שר התחבורה מונע משיקולים פוליטיים אישיים? האם הוא מנסה למנוע מעיני, יריב פוליטי מאיים, הישג על חשבון הסיכויים להגיע להסדר ברכבת?

בסביבתו של כץ מכחישים זאת מכל וכל. השר לא חסך מאמצים להגיע להסדר, אומרים שם, ובכל זאת מסיבת העיתונאים שכינס גרמה לפיצוץ המגעים כשכבר היו על סף הסכם, ולשבר כמעט בלתי הפיך באמון בין עיני להנהלת הרכבת.

3. התחלנו בקלישאה ונסיים בקלישאה: צריך שניים לטנגו. ועד עובדי הרכבת עשה את כל הטעויות האפשריות בסכסוך הזה ובמידה רבה הוא אוכל עכשיו את הדייסה שבישל.

אפשר להאשים עד מחר את ההתנפלות התקשורתית, את ההסתה המכוונת ואפילו את הנטייה לסלוד מגילה אדרעי כי לא קוראים לה גילה ברקוביץ'. אבל, גם אחיאב שמחי, יו"ר הוועד של תנובה, הוא לא בדיוק אשכנזי גדול. למעשה, עורכי הדין ויועצי התקשורת של שמחי הם אותם עורכי דין ויועצי תקשורת של אדרעי, אבל ההבדל הוא אחד: שמחי מקפיד להקשיב להם. לכן הוא מוביל עיצומים מידתיים, מדודים, תוך פגיעה מינימלית בציבור הרחב.

אחרי שהרפורמה ברכבת תיחתם, והיא עוד תיחתם, בוועד העובדים יצטרכו להחליף דיסקט. הרכבת משתנה: עידן ההזנחה, הפרוטקציות והחובבנות מסתיים. מיליארדים מוזרמים לרכש מסילות חדשות וציוד חדש, לפחות אלף עובדים חדשים ייקלטו בחברה בשנים הקרובות והתהליך הזה מחייב גם את הוועד להתחיל להתבגר.

לא ייתכן שהוועד ימשיך לנהל את הרכבת כאילו מדובר בחנות מכולת. אדרעי יכולה ללמוד מראשי ועדים אחרים, לא פחות כוחניים ממנה, שלמדו לשתף פעולה עם ההנהלה וזיהו את האינטרס המשותף להם ולעובדים. חברת החשמל למשל, או אפילו, רחמנא ליצלן, נמל אשדוד. עליה להבין שעבודה מאורגנת היא כוח, אבל בכוח צריך להשתמש בחוכמה. אחרת רכבת ישראל תמשיך לקרטע, ורכבת ההפרטה תגיע במוקדם או במאוחר.