הספורט ניצח את הממיר המקליט

לקראת עונת הבייסבול שנפתחת השבוע, המגזין "פורבס" בחר להתמקד בכסף החדש והגדול שנכנס לבייסבול כתוצאה מטכנולוגיה לא מאוד מתקדמת: הממיר המקליט. ב-42% ממשקי הבית בארה"ב יש היום ממיר מקליט, שזה כמובן אומר שהרגלי הצפייה בטלוויזיה השתנו לגמרי - ולא לטובת המפרסמים. המבצר האחרון של המפרסמים בטלוויזיה הוא ספורט בשידור חי, כי האקסיומה היא שספורט זה משהו שחייבים לראות בשידור חי.

בגלל האקסיומה הזאת, ב-3 השנים האחרונות ההוצאה על פרסום בשידורי ספורט בטלוויזיה האמריקאית קפצה ב-33% - לכמעט 11 מיליארד דולר בשנה. במציאות כזאת ברור שהרשתות הגדולות ותחנות הטלוויזיה המקומיות יבקשו לשדר כמה שיותר ספורט. ואין ספורט שיכול להציע יותר מבייסבול מבחינה כמותית: 162 משחקים בעונה לקבוצה, וזה בלי להחשיב את הפלייאוף ואת Spring training, תקופת מחנות האימונים שהיא מוסד תרבותי בפני עצמה וכוללת יותר מ-30 משחקים לקבוצה.

היתרון הכמותי הוא הסיבה שקבוצות בייסבול מוכרות זכויות שידור בסכומים פנטסטיים בשנים האחרונים. לוס אנג'לס איינג'לס תקבל 2.5 מיליארד דולר מפוקס ספורטס תמורת הזכות לשדר את המשחקים שלה במשך 17 שנה. טקסס ריינג'רס, קבוצה ממדינה שאובססיבית לפוטבול, חתמה על חוזה ל-20 שנה עם פוקס תמורת 3 מיליארד דולר. בסך-הכול, "פורבס" מעריך כי 30 הקבוצות בבייסבול, שבשנת 2011 הכניסו יחד 984 מיליון דולר ממכירת זכויות שידור, יעברו את ה-1.5 מיליארד דולר לשנה עד 2015.

***

מהנקודה הזאת אפשר לצאת לכמה כיוונים מעניינים, כמו מה יהיו ההשלכות של הבום הכלכלי לא רק בבייסבול אלא בספורט בכלל, או האם יש דבר כזה יותר מדי חשיפה בספורט. אבל מכיוון שבשנה האחרונה יש לי בבית ממיר מקליט, ומכיוון שאני משתמש בו (גם) כדי להקליט משחקים שאני לא יכול או לא רוצה (בדרך כלל בגלל שעה לא נוחה) לראות בשידור חי, ואפילו יצא לי לראות משחקים יומיים אחרי שהם קרו (בלי לדעת את התוצאה כמובן) וליהנות מהם - מעניינת אותי במיוחד השאלה האם ספורט זה באמת משהו שחייבים לראות בשידור חי.

הסופר ומבקר התרבות המעולה צ'אק קלוסטרמן עונה על השאלה הזאת בכן מוחלט, ומציע שני סוגי הסברים: רציונליים ואי-רציונליים. מבחינה רציונלית, ספורט בשידור חי תמיד יהיה עדיף על ספורט מוקלט קודם כל בגלל מוטיב הדרמה. דרמה בספורט נוצרת הרבה פעמים דווקא בגלל ההפסקות המובנות במשחקים, וכשאנחנו צופים במשחק מוקלט ומדלגים על ההפסקות האלה - אנחנו שוחקים במידה מסוימת את הדרמה.

עוד הסבר רציונלי לכך שספורט הוא תוכן שלא נועד להקלטה הוא שהקלטה נותנת יותר מדי שליטה לצופה. מעבר לידיעה שבכל שלב שהוא רוצה הוא יכול לגשת למחשב ולקבל את כל המידע החשוב על המשחק, צפייה בספורט מוקלט מכריחה את הצופה לקבל הרבה יותר החלטות מצפייה רגילה בטלוויזיה, שהיא פעולה אולטרה פסיבית. אם שחקן נפצע - לחכות לראות מה קרה לו או להריץ קדימה? זריקות עונשין - כן או לא? ומה קורה אם קבוצה אחת פותחת פער של 20 נקודות ברבע השני? היכולת לקבוע מה כן ומה לא לראות במשחק משנה את חוויית הצפייה באופן מהותי, גם אם אנחנו לא מודעים אליה.

***

על הסיבה האי-רציונלית הראשונה לא לראות ספורט מוקלט (האמונה שלעובדה שאני צופה יש איכשהו השפעה על מה שיקרה במשחק, כלומר אמונה תפלה) אפשר וצריך לדלג, למרות שהיא כנראה הכי פופולרית. הסיבה השנייה, החשובה מכולן, קשורה במה שנתפס כעיקר האטרקציה במשחקי ספורט: הם מייצגים, אומר קלוסטרמן, "את אותן נסיבות (שנהיות יותר ויותר נדירות) שבהן כל ספקטרום האפשרויות רלוונטי. הם הפיסות האחרונות של חברת ההמונים שלגמרי לא קבועות מראש".

זאת בהחלט סיבה טובה לרצות לראות רק ספורט חי: הכל יכול לקרות בכל רגע נתון. בשידור מוקלט, לעומת זאת, תמיד יושבת איפשהו בראש הידיעה שאם היה קורה במשחק משהו באמת מיוחד, חריג, פנטסטי - זה היה מגיע אליי גם אם הייתי מתאמץ לא להיחשף למידע, כי זאת המציאות שאנחנו חיים בה. אם המשחק נגמר, ואני לא יודע מה קרה, זה כנראה היה עוד משחק, גירסה קצת שונה של משהו שראיתי אלפי פעמים. למזלי גם גרסה כזאת מספקת אותי יותר מכל דבר אחר, כך שאני יכול להקליט בשלווה ולהעביר את הפרסומות.