צימרמן ירה

איזה מין שם הוא "צימרמן" (שהאמריקאים הוגים "זימרמן")? האם הוא "נשמע יהודי"? ומדוע מגיבים באתרי רשת הביעו את התקווה ש"צימרמן אינו יהודי"? ומדוע אתר הרשת היהודי הבולט Tablemag.com (מומלץ) נשם לרווחה תחת הכותרת "צימרמן אינו יהודי"? ומדוע הוושינגטון פוסט פתח ידיעה ארוכה בעמודו הראשון, תחת הכותרת "מיהו ג'ורג' צימרמן?", במלים "(הוא) היה פעם שוליית-כומר (altar boy) בכנסייה קתולית - עם שם משפחה שהיה יכול להיות יהודי"? לא ימים טובים הם הימים האלה בשביל החברה האמריקאית. היא מקבלת תזכורת עגומה על המידה שבה גזע, מוצא אתני ודת מוסיפים לאיים על רקמותיה.

זה זמן של יובלות בלתי פוסקים. בכל שבוע מצוין, לפחות פעם אחת, יום השנה ה-150 לאיזשהו מאורע במלחמת האזרחים האמריקאית (1865-1861). בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להצהרת הנשיא לינקולן על שחרור העבדים השחורים. אין זה מן הנמנע שבטקס חגיגי ינאם נשיא שחור, אם כי אולי הנשיא הזה יהיה מורמוני לבן, מי יודע.

אמריקה התרחקה מרחק עצום מן הגזענות של הזמן ההוא. אבל התקדמותה הייתה איטית מאוד. היו נחוצות לה מאה שנה כדי לסיים את האפליה הגזעית הממוסדת במדינות הדרום. כמובן, חוקים אינם מספיקים. הם כשלעצמם אינם משנים את לב האדם. אבל הם עוזרים.

פרופסור באזיקים

יש בארצות הברית מעמד בינוני שחור, יש מיליארדרים שחורים, יש מנכ"לים שחורים בגדולות שבחברות פורצ'ן. יש נשיא שחור, ולנשיא הזה יש תובע כללי שחור. בתובע הכללי באמריקה מתמזגות סמכויותיהם של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה וחלק מסמכויותיו של השר לביטחון פנים בישראל. נוכחותו של שחור בכהונה הזו היא סימן רב-עוצמה של שינוי.

אף על פי כן, רוב השחורים באמריקה מוסיפים לחשוד באלה הממונים על אכיפת החוק. ברוב הזה אפשר למצוא נציגים של כל שכבות החברה, ההכנסה, ההשכלה והמקצוע - מאינטלקטואלים מהוללים עד אחרון יושבי שכונות העוני. הסיבה היא ששוטרים נוטים להניח את אשמתם של שחורים, בלי שים לב לרקעם.

פרופסור מפורסם מאוניברסיטת הרווארד נעצר יום אחד בכניסה לביתו הנאה, ונכבל באזיקים, מפני ששוטר חשד בו כי הוא מנסה לפרוץ אליו. שחורים מפורסמים פחות ממלאים את בתי הכלא בשיעורים גדולים בהרבה מחלקם באוכלוסייה. אבל מה שקרה בסאנפורד, פלורידה, לא הרחק מדיסני וורלד, לא בדיוק התיישב עם הציפיות. נער שחור נורה בידי מתנדב היספני. טרייבון מרטין, בן 17, התהלך לפי תומו ברחוב, פחית תה קר בידיו, שקית של סוכריות "סקיטל" בכיסו. הנער חבש ברדס, מפני שירד גשם. ג'ורג' צימרמן, בן 28, היה שייך לסיירת שכונתית למניעת פשע. הוא התהלך עם אקדח חבוי, עניין חוקי בהחלט בפלורידה.

צימרמן הודיע לתחנת המשטרה, שהבחין בחשוד "שוחר רע". המשטרה הזהירה אותו לבל יתקרב אל החשוד. השיחה הבאה הייתה לאחר שצימרמן ירה במרטין. הוא לא נעצר. הסיפור התגלגל לאיטו: תחילה לעיתונות המקומית, אחר כך לעיתוני פלורידה, ולבסוף, באיחור ניכר, לעיתונות הארצית. הניו יורק טיימס בדק ומצא, שעיתונאים שחורים התייחסו לסיפור ביתר רצינות מעמיתיהם הלבנים.

צימרמן עדיין לא נעצר.

כשמיעוטים שונאים מיעוטים

תודה לאל, הוא אינו יהודי. אמו באה מפרו, דרום אמריקה. הוא נראה היספני. אבל מה עם השם "צימרמן", לכל הרוחות?

הנחת יהודיותו של השם הזה היא חלק מן המורשת של דו-קיום לא-תמיד-מוצלח בין יהודים לשחורים בעריה הגדולות של אמריקה. היהודים אמנם תמיד נטו להיות ליברלים, ויצאו מגדרם לתמוך בשוויון זכויותיהם של שחורים (לפחות בערי הצפון. ההיסטוריה של יהודי הדרום קצת יותר מסובכת). אף על פי כן, מסוף שנות ה-60, משורה של סיבות, היחסים עומדים בסימן ירידה.

לפי סקרים תקופתיים, שחורים נוטים להחזיק בדעות קדומות על יהודים יותר מאשר קבוצות אוכלוסייה אחרות. אכן, טרגדיה איומה, אבל פחות יוצאת דופן ממה שאפשר להניח. לעתים קרובות, אבוי, מיעוטים נוהגים אלה באלה כדרך שהרוב נוהג בהם.

חיכוכים בין יהודים לשחורים נדחקו אל השוליים ברוב המקומות, בעיקר מפני שהיהודים עזבו את מרכזי הערים ועברו לפרוורים. לעומת זאת, המתח בין שחורים להיספנים (וגם בין שחורים לאסיאנים) עומד סמוך מאוד למרכז תשומת הלב.

חוץ מן הצד האנושי המובן, לעניין הזה עלולות להיות גם תוצאות פוליטיות. ברק אובמה לא יחזור וייבחר בזכות קולות לבנים. רוב הלבנים הצביעו נגדו אפילו בשנת ניצחונו הגדול, 2008. הוא זקוק להצבעה מסיבית של שחורים (13% מן האוכלוסייה) ושל היספנים (15%). אם הפרשה הזו תקבל צביון של עימות בין מיעוטים, היא לא תיטיב עם אובמה.

רמזי-גזע דקים

הנשיא התבונן בשבוע שעבר בצילומו של טרייבון מרטין, ואמר, "אילו היה לי בן, הוא היה נראה כמותו". זו הייתה הכרזה קצת משונה. מוטב היה אילו אמר "טרייבון היה יכול להיות בנו של כל אחד מאיתנו". הנשיא הזה אמנם עלה לגדולה בזכות צחות הרטוריקה שלו, אבל הוא נוטה למעוד כל אימת שהוא מאלתר. זו הסיבה שהוא ממעט לאלתר, ומעדיף טלפרומפטר.

ניוט גינגריץ', בחיפוש הקבוע אחרי תשומת-לב, גינה את הנשיא בחמת זעם. "מחפיר", הוא אמר, והכריז כי לנשיא לא היה אכפת אילו נער לבן היה נהרג.

גינגריץ' לא יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית, או אפילו מועמד מפלגתו לנשיאות. אבל הוא שלח רמז עבה מה מזומן לנו בחודשים הבאים: מסע בחירות שזור רמזי-גזע דקים, או לא כל-כך דקים. הגיע הזמן להחזיר את אמריקה לידי הלבנים, ירמזו הרומזים.

כמה שנים עברו? 150? יעברו כנראה עוד הרבה מאוד שנים לפני שאמריקה תפתח עיוורון צבעים אמיתי. לכן, איזה מזל שצימרמן שחום.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com