עו"ד יובל אלבשן: "בהתחלה עושקים אותנו - ואחר-כך תורמים"

עונת החגים מביאה עמה פרץ של חדווה פילנתרופית מצד חברות מסחריות. מהלך דוגמת זה של בנק הפועלים, המאפשר כניסה חינם לאתרי בילוי ומוזיאונים ברחבי הארץ, הוא לחם חוקם של בנקים, חברות אשראי וגורמים מסחריים אחרים. הטענה העיקרית היא כי כולם מרוויחים - הלקוחות והתרבות ההופכת לנגישה לקהלים רחבים יותר.

עו"ד יובל אלבשן, פעיל חברתי, סופר, סמנכ"ל עמותת "ידיד" ומי שעומד בראש מרכזי הזכויות שלה בפריפריה, מתקשה למצוא מלים טובות על מהלכים מסוג זה.

"ברמה הראשונית, ללא ציניות", הוא אומר, "חשוב לבוא ולומר: אם באה חברה הוגנת ותורמת את חלקה למען הכלל - אין דבר נאצל מזה. היו וקיימות חברות כאלה. לצערי, זה לא המצב כאן: אני רואה את מה שקורה היום, ויש לי טעם מר בפה. זה טריק אמריקני ישן משנות ה-60, שנלמד בקורסי שיווק למתחילים: בהתחלה לעשוק את הפועלת, ובסוף לתרום שני מחשבים לבית-הספר של הבן שלה. ככה אתה לא רק עשיר - אתה גם זוכה למעמד של 'עושה טוב'.

"אם בנק הפועלים, למשל, רוצה לתרום לחברה, הדרך הראשונה שלו לעשות את זה כמו שצריך היא דרך העובדים שלו. במקום להשקיע מיליונים בפתיחת מוזיאונים לקהל, קודם כל שייתן מספיק לעובדים - כדי שיוכלו לקחת את הילדים שלהם לאיזה מוזיאון שירצו. גם עבור הלקוח יש משהו נכון יותר בזה שהוא לא נכנס בחסד, בזכותו של הברון - אלא פשוט יכול לעשות את זה בזכות העבודה שלו.

"אם לבנקים יש מספיק כסף - שיורידו את ריבית האוברדראפט. האוכלוסיות שלהן תורמים הגופים האלה הן אלה שנאנקות תחתיהם ביום-יום. אני מרוויח מאות מיליונים מריביות מטורפות ממשקי-הבית, מעסיק עובדים בתנאי מינימום ומעז לחמוס משכורות-עתק - ואז נותן רבע יום כיף במוזיאון. זו מניפולציה לא הגונה.

"רוצים לפעול חברתית? צמצמו את הפער בין עובדת שמרוויחה על משרה מלאה גרושים ובין ומנכ"ל שלוקח מיליונים רבים כל שנה - זה אולי חוקי לנהוג ככה, אבל זה לגמרי לא מוסרי. אלה תרומות מדכאות באופיין, ואותן לא נכון לעשות".

- מה כל-כך רע בפעילות שתורמת לקהילה וחושפת קהלים לתרבות ולאמנות? גם אם המניעים שלה לא לגמרי טהורים, משהו טוב ודאי יכול לצאת מזה.

"פעם סברתי שבסופו של יום אנחנו מרוויחים משהו, היום זו לדעתי טעות. אם המחיר הוא שהחברה עוברת תהליך של התבהמות - לא בטוח שזה משתלם.

"יש הבדל בין זה ובין אנשי עסקים כמו אלי הורביץ ז"ל ודב לאוטמן, שהקימו מפעלים בצורה הגונה ואחר-כך גם תרמו לחברה מסביב. את התרומה שלהם אני מקבל בהערצה. צריך גם להבחין בין חברות שעוסקות בנכסי הציבור וחברות פרטיות. את שרי אריסון אני מאוד מעריך. זה כסף שלה, היא הבעלים, על כל פרוטה אני אומר תודה, גם אם אני לא ממהר לתת לה תואר דוקטור לשם כבוד.

"בחברות ציבוריות - זה כבר עניין אחר. כאן הצביעות זועקת לשמיים. מיותר לציין כי הסכומים לתרומה הם כמובן הרבה יותר קטנים ממה שיושקע בסחר הוגן ובתנאים טובים לעובדים. זה גורם להתבהמות של חברה. בסוף נמצא את עצמנו בברית-המועצות לשעבר, שם מי שבזזו את אזרחי הרפובליקות הפכו לאזרחי הכבוד שלהן".

- איך צריך האזרח הקטן להגיב? לקחת מה שנותנים לו או להתקומם כנגד הצביעות ולהחרים את המהלכים האלה?

"אני נגד חרמות. אם יש פה פעולה שבסוף פועלת עבורך לטובה - מי שיכול להתעשר ממנה, שייהנה ממנה, אבל אנחנו לא צריכים למחוא כפיים על כך. לתחושתי, מסך התמימות קצת נפרם ב-4 השנים האחרונות, ואנשים מקבלים פחות כמובן מאליו את עמדה ה'נאצלת' של החברות".

- ואם כבר לתרום לחברה, איך נכון לעשות זאת?

"היח"צנות של חברות פחות מפריעה לי, למרות שאני בעד מתן בסתר. מה שחשוב באמת הוא לתרום לפעילות מעצימה. מי שבאמת רוצה לתרום לאדם רעב לא יתרום דגים, אלא חכות וגישה נוחה לים. פרויקטים ארוכי-טווח אולי לא מתוקשרים באותו אופן ומצטלמים פחות טוב, אבל מביאים שינוי איטי ועמוק".

- כמי שמוביל עמותה חברתית, היית דוחה תרומה של חברה מפני שאתה לא אוהב את ההתנהלות שלה?

"אני מאוד רוצה לענות 'כן' - ודאי שנרצה לשתף פעולה עם מי שמתנהל בהוגנות כלפי לקוחות ועובדים. ECI, למשל, היא מופת לתרומה לפרויקטים של מיצוי זכויות והעצמת נשים. בפועל, אני חייב להודות, החברות הבעייתיות לא ממש מתדפקות על שערינו כדי לתרום לפרויקטים מהסוג הזה".

תגובת בנק הפועלים לא התקבלה עד לפרסום הידיעה.

 הצד התרבותי