לא מזמן קראתי שפרופ' ריצ'רד דוקינס, כנראה האתיאיסט המפורסם בעולם, הודה שהוא לא משוכנע ב-100% שאלוהים אינו קיים. הדבר משול לכך שהאפיפיור יאמר באחת הדרשות שלו למאמיניו בוותיקן שהוא אינו משוכנע ב-100% שאלוהים קיים.ומעבר לכך, הרי שבשבריר האחוז שאפילו דוקינס מעניק לסיכוי שיש אלוהים, נדמה שמסתתרת התורה כולה.
האמונה טמונה כה עמוק בטבע האנושי, עד שהיא הפכה לטבע שני. אפשר לסתור אותה בשלל נימוקים משכנעים, להציב אלטרנטיבות רציונליות מכאן ועד למכה, לטוס לירח ולכבוש את מאדים, ובסוף יבוא המאמין ויגיד שהוא עדיין מאמין באיזה אבן, נייר ומספרים וזה מה יש.
אין היגיון בשיגעון, וגם לא באמונה, זולת הפחד בכבודו בעצמו. ונדמה ששחקני הקבוצה הקוסמופוליטית של יעל רונן מבינים את זה היטב. מכאן שהם לא מנסים לשלול אותה (את האמונה) כמו שהם נאבקים בהשלכות שלה: פנאטיות, שנאה, דיכוי, הרג - ועושים זאת בכל הכוח.
"היום שלפני היום האחרון", שנעלה בסוף השבוע שעבר את פסטיבל הבימה לשיתופי פעולה בינלאומיים, היא הצגה שמבקשת לטלטל את הצופים למן הרגע הראשון שהם פוסעים לתוך האולם. המימד האפוקליפטי נעוץ כבר בשם ההצגה ופטרייה גרעינית המתקדרת מעלינו על מסך ענק מבטיחים שאיש לא יפספס את ההקשר. אך ההצגה מוציאה את הצופה מאזור הנוחות שלו קודם כל באלמנטים צועקים הרבה פחות. איך? היא פשוט עושה בלאגן.
זה מתחיל כבר בתמונה הראשונה, שבה עולה לבמה השחקן רותם קינן ומציג עצמו כד"ר רותם קינן, עתידן מהאוניברסיטה העברית ומתחיל להרצות בדבר המשבר העולמי הבא, כביכול כהקדמה להצגה. קינן אינו שחקן מאוד מוכר עדיין, כך שנוקפים לא מעט רגעים של בלבול ולחשושים בקהל - האם זה חלק מההצגה?
זה ממשיך בין היתר באינטראקציה ישירה מאוד עם הקהל, כולל דקות ארוכות שבהן מתעקשים השחקנים שהאנשים בקהל יתנו ידיים זה לזה: למה קשה לנו לתת יד לזר שיושב לידינו? שאלה טובה.
ריאליזם בימתי
יש לא מעט נאיביות במחזה של יעל רונן. ילדותיות אפילו. רונן לוקחת על עצמה את תפקיד הילדה שצועקת כי המלך הוא עירום. אבל בתמימות יש גם כוח. בעיקר כשהיא מגובה בשחקנים מעולים, שמדלגים כל העת בין הדמויות שהם מגלמים במונולוגים נוקבים לבין זהותם האמיתית.
פעם זה באמצעות ההורים, שעולים מולם על מסך הווידיאו בסקייפ, ופעם זה כשהם מפחדים לומר את השורות שלהם - כדי שאיזה קיצוני שאולי יושב בקהל לא יקום ויחסל אותם.
הדילוג הזה של השחקנים נילס בורמן וקנוט ברגר מגרמניה, של מריה זרה הגרמניה היפהפיה ממוצא איראני, של שרדי ג'ברין ויוסף סוויד הפלסטינים ושל אורית נחמיאס ורותם קינן - מעמיק מצד אחד את תחושת הבלבול וחוסר האונים, אבל מחדד מצד שני את התחושה שבאמת אין הבדל בין האדם שעומד לפניך ובין הדמות שהוא מגלם.
קחו את אותו המחזה עם קבוצת שחקנים הומוגנית - ותקבלו הצגה שרובה ככולה אוסף של קלישאות בפאתוס מוגזם. תנו אותו לקבוצה המעורבת הזו, ותקבלו את אחד האירועים הכי מעוררים והכי אותנטיים שתראו בתיאטרון.
לסיכום, אפשר לנחש ש"היום שלפני היום האחרון" יהיה ללהיט באירופה, לפחות כמו "דור שלישי", הפרויקט המשותף הקודם של יעל רונן עם השאובינה. הוא מדבר בשפת היוטיוב האוניברסלית ועושה זאת בלהט ובכישרון. האם יצליח לשכנע גם את המאמינים? אשרי המאמין.
"היום שלפני היום האחרון", כתיבה ובימוי: יעל רונן, תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון שאובינה ברלין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.