פירור לכל פועל

1. קל מאוד להתחבר לכעס על "הוועדים החזקים", כלומר על הוועדים של הרכבת, של חברת החשמל, של הנמלים ואפילו של תנובה. בכל מקום שיש בו שביתות הפוגעות בציבור לקוחות, יש כמובן על מי להוציא, בצדק, את התסכול והזעם. קל מאוד גם להתחבר לכעס על עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, שנטש את עמדת המפייס והמגשר הלאומי, זה שמבחינתו שביתה היא רק מוצא ממש אחרון, לטובת עמדת המשבית הלאומי. ייתכן שהבחירות בהסתדרות מרחפות מעל ראשו של עיני ופתאום כל סכסוך הופך למפגן כוח ולמלחמת עולם המאיימת להשבית את המשק.

למרות הכעס המוצדק, לא צריך להיסחף למחוזות פופוליסטיים. להפוך את העובדים המאורגנים לחבורה של עשרות אלפי עובדים בטלנים שמרוויחים הון תועפות ופוגעים באפשרויות התעסוקה של עובדים אחרים - זה פופוליסטי ומוגזם. להטיח בהם שהם פוגעים בתחרות ולסמן אותם כאם כל החוליים במשק - זה פופוליסטי ומוגזם. להגיד שבגלל שכרם הגבוה ועודפי כוח האדם מחירי השירותים לציבור יקרים - זה פופוליסטי ומוגזם.

גם אם הרכבת, חברת החשמל והנמלים יעבדו בצורה יעילה יותר, ייפטרו מעודפי כוח האדם ויורידו את ממוצע השכר - ספק אם זה יתגלגל לצרכן. בחברת החשמל, למשל, הגורם המכריע (80%) בקביעת תעריף החשמל הוא הוצאות הענק על הדלקים - גז טבעי, מזוט, סולר או פחם - והוצאות על רכישת ציוד ותחנות כוח. שכר העובדים, יקר ככל שיהיה, משפיע בשוליים.

מי שמתלונן על העבודה המאורגנת, על הכוחניות, על חוסר הגמישות הניהולית ועל פגיעת הוועדים החזקים במשק הישראלי, חייב להציע אלטרנטיבה מאוזנת יותר מזו הקיימת כיום במשק, שתיתן מענה לאי-השוויון המעמיק כפי שבא לידי ביטוי השבוע בדוח בנק ישראל. האלטרנטיבה כעת היא פחות או יותר כזאת: ג'ונגל תעסוקתי ששוחק את השכר הריאלי של העובדים, חוקי עבודה שלא נאכפים, שכר מינימום נמוך ותנאי תעסוקה ירודים במגזרים מסוימים.

פירוק הוועדים החזקים, במצב הזה, לא ישרת את מצב התעסוקה הכללי במשק, לא ישפר בהרבה, אם בכלל, את רמות התחרות, השירותים והמחירים. הוא ישרת רק קומץ פוליטיקאים שמנסים למצוא חן בעיני הציבור, ישפר את מצבם וחשבון הבנק של אנשי עסקים (אם החברות יופרטו) וירחיב עוד יותר את הפערים החברתיים ואת אי-השוויון. כתבנו לא אחת ואנחנו עדיין חושבים שהממשלה והסקטור העסקי חייבים לאמץ גישה מאוזנת יותר המשלבת דאגה לעובדים, לבעלי המניות ולצרכנים. זו אמנם משימה קשה ומורכבת, שקל מאוד לכתוב עליה וקשה מאוד לבצע אותה, אבל ברור שההתמקדות האובססיבית ביצירת רווח גבוה בכל מחיר, ביצירת ערך לבעלי המניות בכל מחיר, ביצירת ערך למנהלים ובדיבידנדים גבוהים ככל האפשר לבעלי שליטה - התמקדות בכל אלה עלולה לחזור לממשלה, לבעלי השליטה ולמנהלים כבומברג.

במשך השנים מדדה התקשורת את איכות הניהול התאגידי רק באמצעות היכולת להשיא ערך גבוה לבעלי המניות. אם המניה עלתה לאורך זמן מעל הממוצע בשוק, הדבר היה סימן לניהול איכותי. ההתמקדות הזאת ביצירת ערך היא אם כל חטאת. המדידה החדשה צריכה לאזן בין האינטרסים של בעלי המניות, הלקוחות והעובדים. יצירת ערך לבעלי המניות, התייחסות ושכר הוגן לעובדים, מתן שירות ומחירים סבירים לצרכנים - כל אלה יכולים לבוא יחדיו. חברה בריאה לא יכולה לתפקד לאורך זמן בלי צרכנים ועובדים מרוצים. הדוגמה הטובה ביותר לחוסר האיזון המשווע היא שוק הסלולר: סלקום, פרטנר ופלאפון קיימו במשך תקופה ארוכה טריאופול עם רווחיות גבוהה, ששירתה בעיקר את בעלי המניות בחברות וקבוצה מצומצמת של מנהלים (חלקה צבר עשרות מיליונים לאורך השנים), אבל לא שירתה כלל את הצרכנים ואת העובדים.

2. יש ועדים חזקים שדווקא מקבלים גיבוי, גם אם בעקיפין, מהרגולטור האחראי על הבוסים שלהם. בשבוע שעבר הופיע נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, בוועדת הכלכלה והגן בחירוף נפש על המערכת הבנקאית. תהיו רציניים ואל תהיו פופוליסטים, הוא קרא לח"כים. הבנקים שלנו פחות רווחיים בהשוואה עולמית (ממש לא בטוח, לאור הרווחיות שלהם השנה ובהשוואה לצרות של הבנקים באירופה ובארה"ב), ואי אפשר לצפות מהם להמשיך להוריד את הריבית ואת העמלות עד אין סוף, ובמקביל להמשיך להציע אשראי ולהיות יציבים. פישר הוסיף והזהיר: אם נמשיך לטעון שכל עמלה וכל ריבית הן גבוהות מדי, הבנקים לא יוכלו לגייס הון, לצמוח ולהעניק אשראי. שורת המחץ של פישר: אם נפגע ברווחיות הבנקים, נפגע ביציבותם, וכך נפגע בכולנו, דרך החסכונות הפנסיוניים שלנו.

למעשה, פישר ביקש מהח"כים ומהציבור לעזוב את הבנקים בשקט. כל המלל של פישר על הגברת התחרות, על שווקים ריכוזיים ועל פגיעה בצרכן נעלם כלא היה כשהוא מדבר על חלקת האלוהים שלו. אין ריכוזיות בבנקים, אין רווחיות עודפת, אין מחירים גבוהים, אין ועדים חזקים, אין צורך בהתייעלות, אבל כן יש צורך חזק מאוד להיות רציניים ולהפסיק להיטפל לבנקים עם זוטות כמו עמלות וריביות.

פתאום הוא לא מסכים עם מה שמנהלי הבנקים מתארים (אמנם בשקט-בשקט, מתחת לשפם) כעודפי כוח אדם וחוסר יעילות שמגיעים לכמה מיליארדי שקלים מדי שנה במערכת הבנקאית. פתאום הוא מתעלם מהפערים במרווח הפיננסי בין הסקטור העסקי לסקטור הפרטי ומרמת המחירים הבנקאיים, ומתייחס לציבור כאל מי שמקטר על כל עמלה או ריבית גבוהה. כשמדובר בשוק המזון, למשל, בנק ישראל הרבה יותר נחרץ וביקורתי, אולי משום שהוא לא הרגולטור האחראי על התחום. כן, אין תחרות; כן, יש יוקר מחיה.

העמדה של פישר ושל בנק ישראל אינה מפתיעה או חדשה. במערכת הבנקאית יש חלוקת עבודה ברורה: בנק ישראל מגן על יציבות הבנקים הרבה יותר מכפי שהוא מגן על לקוחותיהם ועל התחרות. מנהלי הבנקים יגידו לכל מי שמעוניין, בתנאי שלא יצוטטו, שהבנק שלהם סובל מחוסר יעילות משווע ואפשר לחסוך במערכת כולה כמה מיליארדי שקלים טובים שיגולגלו לצרכן בעמלות ובריביות נמוכות יותר. זו כמובן שטות ופנטזיה, כי כל התייעלות (אגב, גם פערי השכר בתוך הבנקים גדולים למדי - בין הוותיקים לדור הצעיר) תשרת רק את המנהלים (בונוסים על תשואה גבוהה יותר על ההון), את הרווחיות ואת הדיבידנדים לבעלי המניות.

זו אולי הסיבה שמערכות היחסים בין הנהלות הבנקים לעובדים נהנות במשך שנים משקט יחסי ומסטטוס קוו שנוח לכולם, גם לפישר. המנהלים המעושרים (ראו טבלה מצורפת) אינם יוצאים חוצץ נגד העובדים כדי לא להקים עליהם את הוועד ואת הציבור. קשה להניח שהציבור יקבל בהבנה החלטה של קבוצת מנהלים מצומצמת (עשרות), שעלות שכרה בעשור האחרון הסתכמה בכ-1.6 מיליארד שקל, לבצע פיטורים נרחבים בבנקים.

אולי זה יישמע מוזר וקצת עקום לחסידי ההתייעלות והתחרות, אבל דווקא האיזונים שעליהם דיברנו בתחילת הטור פועלים טוב בהרבה במערכת הבנקאית. כן, יש עודפי כוח אדם; כן, יש צורך בהתייעלות, אבל לפחות המעטים (המנהלים) שאוכלים מהעוגה הבנקאית, משאירים, לשם שינוי, די הרבה פירורים גם לשאר (העובדים).

 עלויות השכר

eli@globes.co.il