כואב לך?

כאב כרוני עלול לשנות את המוח ולהוביל להשפעות מרחיקות לכת על אופיו של האדם. כך טוען ד"ר יוסף לייטנר, מנהל מחלקת עמוד שדרה ואורתופדיה בביתה חולים מאיר.

"כאב כרוני יכול לגרום לטראומה", אומר לייטנר, שמוסיף: "חוויית הכאב יכולה להפחית את נפח המוח, בעיקר באונה הקדמית. התוצאה היא שינוי של כל האישיות. הפגיעה באונה הקדמית פירושה בדרך כלל הפחתה ביכולת לתכנון ארוך טווח ולוויסות ההתנהגות".

השינוי, הוא אומר, נראה לעין בצילומי הדמיה של המוח, ברמה שמאפשרת לזהות אדם כאוב לעומת אדם שאין לו כאבים. לדברי לייטנר: "השינוי שאני ראיתי הוא תמיד לשלילה. רק לבודהה הייתה הארה מתוך התענות - ואצלו לא כאב הגב".

הרופא מוסיף ומספר כי לחולים שסובלים מכאב כרוני ישנה גם הפרעה חושית, שגם היא שלילית. "מזון שנטעם על-ידינו כמתוק, נטעם על-ידם כפחות מתוק. מה שנראה לנו יפה, נראה להם פחות יפה. הם עלולים להפוך לנרגנים ודיכאוניים. בנוסף, משככי הכאבים מטשטשים אותם והם עלולים לחשוב בצורה פחות חדה. אין כזה דבר לומר 'יש לי כאב כרוני וחוץ מזה החיים שלי נהדרים'. כאב כרוני קשה משנה לך את החיים".

לייטנר אינו מנסה לזרות ייאוש בקרב מטופליו, אלא לשים דגש על החשיבות של טיפול נכון ומהיר בכאב. לא כל הכאבים ניתנים לטיפול מלא, אולם במקרים רבים ניתן להקל באמצעות משככי כאבים מותאמים לחולה ולבעיה שלו. לא תמיד החולה ומערך הטיפול שלו מודעים לכלל האפשרויות הקיימות.

נקודת האור היא שלעיתים קרובות המצב הפיך. כך למשל מחקר שבוצע ב-1999 על-ידי החוקרים ג'פרי ר. ויטנגל ולי אנה קלארק הראה כי ההבדלים באישיות בין קבוצת חולים ובריאים, פחתו לאחר ניתוח לשיקום הגב. החולים שסבלו משינויים באופי שבחלק מהמקרים הוגדר כהפרעות פסיכיאטריות, חזרו בחלקם לנורמה.

צומחים מתוך הכאב

רוב נפגעי הטראומה - וכאב כרוני הוא בהחלט חוויה טראומטית - טוענים שההתמודדות הובילה אותם לצמחיה אישית. מחקר בהובלת פרופ' ריצ'רד טדשי ולורנס קלהון מאוניברסיטת צ'רלוט בצפון קרולינה, ארה"ב, מצא כי נפגעי טראומה ומחלה רבים מדווחים על הערכה מחודשת לחיים, מערכות יחסים משמעותיות יותר, תחושת עוצמה אישית, שינוי בסדר העדיפויות וחיי רוח עשירים יותר. החוקרים מצאו כי הצמיחה נובעת מהבניה מחדש של סיפור החיים של האדם. הם הוסיפו כי גישה כזו דורשת תחזוקה תמידית, ואיננה תוצאה סטטית וחד משמעית של הטראומה.

ההסבר שהחוקרים מנסים לאשש במחקרם, הוא כי רגע הצמיחה מגיע כאשר האדם מפסיק לראות את עצמו כ'קורבן' או 'נפגע' של הסיטואציה אלא כ'מתמודד' במקרה של כאב כרוני או מחלה ו'ניצול' (Survivor) במקרה של טראומה שחלפה. ההבדל הוא בעיקר בפאסיביות מול האקטיביות. המתמודד או הניצול רואה את עצמו כעוצמתי משום שהוא עומד בגבורה במעמסה, בעוד הקורבן או הנפגע של הסיטואציה, אינו חש שנבנו אצלו כוחות נפשיים, אלא רק שהיה לו מזל רע.

מחקר אחר, בהובלת פרופ' פטרישה פרייזר מאוניברסיטת מינסוטה, מצא כי הצמיחה הזו לפעמים היא אמיתית, ולפעמים אשלייתית. פרייזר וצוותה העבירו לסטודנטים שאלונים פסיכולוגיים לבחינת אישיות וגישה לחיים, ועקבו אחרי אלו שסבלו מטראומה.

הם מצאו כי חלקם אכן הציגו לאחר הטראומה אישיות אופטימית, חיובית וחזקה יותר, אך לא היו אלה דווקא אותם סטודנטים שדיווחו כי הטראומה שיפרה אותם. כלומר, יש אנשים שהטראומה חישלה אותם באמת, וכאלה שרק טענו זאת. פרייזר לא ענתה על השאלה, מה חשוב יותר לבריאות הנפשית - שיפור אמיתי באישיות בכוחות הנפש, או שינוי בנרטיב.