הטרגדיה של מחיר הדלק

עד כמה מערכת היחסים שלנו עם הדלק לא רציונלית, מעידים התורים שמשתרכים בתחנות הדלק בערבו האחרון של כל חודש.

חישוב מהיר: עוד לפני ההתערבות המביכה של נתניהו בשבוע שעבר, הדלק היה אמור להתייקר ב-20 אגורות לליטר. בהנחה שנהג סביר לא מגיע אל התחנה על אדי הבנזין האחרונים, המשמעות היא פער של כ-6 שקלים במילוי מכל (30 ליטר) בתעריף החדש לעומת הישן.

מזה צריך לקזז את עלות הבנזין שנשרף בנסיעה אל התחנה. בטווח הארוך ההפרש הזה מצטבר לסכום משמעותי, אבל האם הוא מצדיק יציאה מיוחדת מהבית, המתנה ממושכת בתורים צפצופים, ועצבים?

איזו אירוניה: ממשלת נתניהו אחראית לשורה ארוכה של מחדלים חברתיים-כלכליים, ולמדיניות שפוגעת ברוב שכבות הציבור שמשתרעות מתחת למאיון העליון; אבל מכל ההחלטות שקיבל נתניהו במסגרת תפיסת העולם הטורבו-קפיטליסטית שלו, את הכמויות הגדולות ביותר של לחץ תקשורתי ומרירות ציבורית הוא סופג דווקא בגלל הסעיף היחיד שעליו לממשלה כמעט אין השפעה: התייקרות הדלק.

נכון, הבלו מהווה מרכיב נכבד במחיר הדלק; אבל המס לא אחראי להתייקרות. רוצה לומר, שגם אם מחיר הדלק היה עולה בחודשים האחרונים מ-4.5 שקלים ל-5 שקלים, קרוב לוודאי שהייתה מתעוררת סערה ציבורית.

המגמה מכתיבה את הלך הרוח לא פחות מהמחיר. ראו מה קורה בארה"ב: בימים אלה הציבור האמריקני זועם על אובמה בשל התייקרות הדלק, למרות שהמסים על דלק בארה"ב הם הנמוכים במערב.

הספורט הלאומי

שר האוצר חוזר וטוען שהמס על הדלק מוצדק. הוא צודק וטועה: עקרונית מדובר במס מוצדק, אבל הוא נגבה בנסיבות שמטילות עליו עננה כבדה. הוא מוצדק כי מסים על מוצרים נועדו לשקף את העלויות האמיתיות שלהם.

לשימוש בדלק יש שק שלם של השלכות שליליות: זיהום אוויר ותחלואה שמעמיסים על מערכת הבריאות, תאונות דרכים, פקקים שעולים למשק מיליארדים. למעשה, כדי לשקף את עלותו האמיתית של הדלק הוא צריך היה להיות יקר בכמה עשרות אחוזים ממחירו כיום. לזה צריך להוסיף את העובדה שהדלק בישראל - להבדיל מדיור, מזון וחינוך - לא יקר לעומת הממוצע באירופה.

רק שבין ישראל לרוב מדינות המערב יש הבדל אחד מהותי: איכות התחבורה הציבורית. מדינה מתקדמת לא צריכה להוזיל את הדלק ובכך לעודד את האזרחים לדבוק איש-איש במכוניתו, אבל היא מחויבת לספק להם תחבורה ציבורית ברמה גבוהה. את החלק הזה של המשוואה הזניחה הממשלה, למעשה, הזניחו ממשלות ישראל לדורותיהן.

עשורים שלמים מקבלי ההחלטות דחפו את עם ישראל אל המכונית הפרטית באמצעות מנגנונים משומנים של החזר הוצאות, העדפת מחלפים על מסילות ותקצוב דל של צי אוטובוסים מיושן. האתוס היה "מכונית לכל פועל". עכשיו, כשהמחיר של המדיניות הקטסטרופלית הזו מכה בחשבון הבנק של כל אחד מאיתנו, הממשלה מתנערת מאחריות, מצביעה לעבר איראן ומבקשת שנסתדר לבד.

בואו לא נתחסד: צריך שניים בשביל הטנגו הזה. הממשלות עיצבו את המדיניות, אבל העם יצר את הביקוש. עם ישראל הוא טיפוס מפונק שמכור לנוחות של הפרייבט, והפוליטיקאים שמחו לספק לו את הסם. רק שהסם, אבוי, הולך ומתייקר - והתחליפים לא מספקים.

הטרגדיה היא, שבמצב שנוצר מחירי הדלק הגבוהים הופכים ממס על עשירים למכה אנושה עבור החלשים. מי שגר בנגב או בגליל, ביישובים מרוחקים, וכמובן בכפרים ערביים, יודע שבלי מכונית פרטית, ועוד כזו שגומאת מאות ק"מ בשבוע, אין לו סיכוי להתפרנס. עבור אלה - להבדיל מתושבי גוש דן הצפוף - המכונית היא הכרח, וההכרח הזה נעשה יקר מחודש לחודש.

הספורט הלאומי העכשווי הוא להמר אם בקיץ תתחדש המחאה החברתית. איני מתיימר לדעת את התשובה, אבל בפעם הבאה שהעם ייצא לרחובות צריך לקוות שהוא יזכור למחות על הדברים הנכונים: מה שמגיע לנו הוא לא דלק זול - אלא תחבורה ציבורית יעילה ושווה לכל נפש. זה תפקידה האמיתי של ממשלה. ולהבדיל ממחירי הדלק - זה משהו שנמצא לגמרי בשליטתה.