מי הכוכב של שיקגו בולס?

הקבוצה הכי טובה ב-NBA נכון לעכשיו, שיקגו בולס (מאזן 13-42), משחקת בלי דריק רוז, ה-MVP של העונה הקודמת והסופרסטאר היחיד שלה, כבר עשרה משחקים. לרוז יש פציעה במפשעה, מוקדם יותר העונה הוא נפצע בגב ובקרסול, וסך הכל הוא החמיץ העונה כבר 21 משחקים. שיקגו ניצחה 14 מהם, כולל ניצחונות על כל היריבות הגדולות במזרח (מיאמי, אורלנדו, בוסטון ופילדלפיה).

זה לא אמור לקרות. לא ב-NBA, שתמיד היתה ותמיד תהיה ליגה של כוכבים - גם ברמה השיווקית וגם ברמת המשחק. מה שעוד יותר מוזר זה שאי אפשר להצביע על שחקן בשיקגו שממש מתעלה בתקופות שרוז לא משחק: המספרים של שני הכלים ההתקפיים הנוספים של שיקגו, הפאוור פורוורד קרלוס בוזר (15.4 נק') והסמול פורוורד לואל דנג (15.2), כמעט לא משתנים בלי רוז. ואיכשהו שיקגו ממשיכה לנצח (למרות שני ההפסדים האחרונים).

***

אפשר לחפש ולמצוא לא מעט סיבות להצלחה של שיקגו גם בלי רוז. אבל רובן מתחילות באיש אחד: המאמן טום תיבודו. תיבודו, בן 54, מסתובב ב-NBA יותר מ-20 שנה, אבל התראיין למשרת מאמן ראשי רק שלוש פעמים, ולא כי הוא לא רצה: ב-NBA פשוט מעדיפים מאמנים שהיתה להם קריירה גם כשחקנים בליגה. בעונה הקודמת 25 מ-33 המאמנים (כולל חילופים באמצע העונה) היו שחקנים לשעבר בליגה. קריירת המשחק של תיבודו, לעומת זאת, הסתיימה בסיילם סטייט, אוניברסיטה במסצ'וסטס שיש לה קבוצה בדרג השלישי במכללות.

תיבודו הגיע ל-NBA ב-1989, אחרי כמה שנים כמאמן ועוזר מאמן במכללות, ועשה לעצמו שם של ספציאליסט הגנה ופריק כדורסל (הוא רווק עד היום, ולפי חברים שלו אין לו עוד תחומי עניין) די מהר. הוא עבד כעוזר במינסוטה, סיאטל, סן אנטוניו ופילדלפיה, עד שבשנת 1996 ג'ף ואן גנדי, אז מאמן ניו יורק ניקס והיום פרשן הכדורסל הטוב בעולם, שכר אותו דווקא בשביל התובנות ההתקפיות שלו. "יום אחד שאלתי אותו על הגנה אינדיבידואלית", אומר ואן גנדי, "והוא התחיל לפרק לפרטים את העמידה של המגן מול השחקן עם הכדור, איפה היד צריכה להיות ממוקמת, כמה אחורה אתה צריך לסגת אחרי שהשחקן עם הכדור עושה ג'אב סטפ (צעד קדימה שנועד ליצור מרווח מהמגן). הוא נתן לי דוקטורט על זה. הוא גרם לי להרגיש רע לגבי רמת הידע שלי".

בעונת 2000/01 הניקס, עם תיבודו כשר ההגנה, קבעו שיא NBA בעידן שעון ה-24 שניות - הם ספגו פחות מ-100 נקודות ב-33 משחקים רצופים. תיבודו המשיך ליוסטון לעוד קדנציה (2003-2007) עם ואן גנדי, וכשוואן גנדי עזב הוא קיבל הצעה מפתה: לחזור למסצ'וסטס, הפעם כמומחה ההגנה של בוסטון סלטיקס. באימון הראשון בבוסטון, קבוצה של וטרנים בראשות שלושה כוכבים (קווין גארנט, פול פירס וריי אלן), תיבודו תפס שחקנים בחולצה והראה להם איפה ואיך לעמוד בהגנה. בסוף העונה לבוסטון היתה את ההגנה הטובה ב-NBA, ואליפות ראשונה מאז 1986.

ההצלחה של תיבודו בבוסטון שכנעה את הבולס לתת לו הזדמנות כמאמן ראשי ביוני 2010. לקראת העונה הראשונה שלו בשיקגו תיבודו עבד עם השחקנים באימונים אינדיבידואלים (ביוסטון, כעוזר, הוא השקיע בעבודת הרגליים של יאו מינג אלפי שעות) בנוסף לאימונים הקבוצתיים, לפעמים בלילות. "הייתי מתחבא ממנו", אומר ג'ואקים נואה, הסנטר של הבולס, "והוא עדיין היה מוצא אותי. הייתי אומר לו, 'תיבס, אני לא יכול לעשות את זה שוב, אני עייף, זה קיץ, זה יום שישי, בוא ניקח את זה בקלות, בוא נירגע'. הוא לא הלך על זה".

***

תיבודו לא נרגע גם בעונה עצמה: הוא היה בקלות המאמן הכי אינטנסיבי על הקווים, כורע ברך וצורח הוראות לשחקנים תוך כדי משחקים, הרבה פעמים מאבד את הקול. שיקגו, בניגוד לכל הציפיות, סיימה עם המאזן הכי טוב בליגה (20-62) והגיעה עד גמר המזרח. תיבודו נבחר למאמן העונה, אבל רוז עדיין קיבל את רוב הקרדיט.

השנה הקרדיט על המאזן של שיקגו הולך, בצדק, לתיבודו. שיקגו מנצחת קודם כל כי יש לה ההגנה השנייה הכי טובה בליגה (סופגת 88.9 נקודות למשחק), וכי היא משחקת כדורסל קבוצתי שמבוסס על המון תנועה (רביעית בליגה באסיסטים עם 23.1 למשחק), מובילה את הליגה בריבאונדים עם 45.9 למשחק - ויותר חשוב, משתלטת על כמעט אחד משלושה ריבאונדים בהתקפה (גם מקום ראשון בליגה). כל הדברים האלה הם פונקציה של יסודות ועבודה קשה, לא של כישרון. אבל תיבודו יהיה הראשון להודות שבלי הכישרון של רוז, לשיקגו לא יהיה מה למכור בפלייאוף.