"התחלתי מאפס, משפחת עולים מעיראק, ילד נכה, בקושי היה לחם בבית; והנה אני - עשיר, רץ קדימה"

שלמה אליהו מושיט יד. הלחיצה איתנה אף שזו "היד הרזה" כהגדרתו, היד שכדי להשתמש בה הוא נעזר בידו השנייה. ימינו, מכתף עד כף יד, פגועה, נכה מלידה, נכות שהחריפה בעקבות תאונה. המגבלה גלויה, חשופה ומתריסה, כמעט פרובוקטיבית. מין דגל, חזון אישי דוחף וחי, שאומר הכול על האיש.

סיפורו של אליהו, שסוגר ממש בימים האלה מעגל ענק, ורוכש ב-4.3 מיליארד שקלים את מלוא השליטה בחברת הביטוח הגדולה בישראל, מגדל, הוא סיפורה עמוס המגבלות של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות; הכול אפשרי, אבל הכול גם קשה, מתיש, מתסכל. מוציא את הנשמה. הסיפור האישי שלו היה לפרק במיתולוגיה העברית והוא חוזר עליו בשביל הדור החדש.

"אני, שלמה אליהו, התחלתי מנקודה שהיא אפס אחד גדול, ופחות מזה. מינוס. לא באתי מרקע נכון, בקושי דיברתי עברית, בטח לא צחה וספרותית; משפחה קשת יום של עולים חדשים מעיראק, ברוכת ילדים. בקושי היה לחם בבית. לימודים מסודרים בטח שלא. הייתי הבן השני במשפחה, ילד נכה. בן 14 התחלתי לעזור בפרנסה. והנה אני, כבר הרבה שנים איש ציבור, איש עסקים, איש עשיר, עושה, יוזם, רץ קדימה. אני הדוגמה החיה לכך שעוני ועושר יכולים להיפגש באותו בן אדם, שעוני הוא לא מחלה או סיבה לבושה. גם נכות ומגבלה לא. מאוד חשוב לי לספר את הסיפור שלי. כל פעם יש דור חדש שצריך לראות, ללמוד ולדעת, ממני, שלאדם יש חלק מרכזי בגורלו ובמזלו. אלוהים יכול לעזור - אבל רק אם אתה עוזר לעצמך. רוצה את המרשם שלי ליציאה מעוני ומתסכול? להילחם, להיות אופטימי, להיות אמיץ, לא להשלים ולא לפחד משום דבר".

אליהו הוא סוג של נשמה נערית, מתלהבת, מתרגשת, חולמת, וגם כעסנית, מאשימה וקנטרנית. בגיל 75 הוא מתחיל עוד סיבוב מסעיר, שוב במו ידיו; הוא הולך להיכנס למגדל וכוונתו ממש לעבוד בחברה. הוא כבר חודר לדוחות הסבוכים של חברת הביטוח, סומך על הידע ועל החושים שלו - אפילו לא דרש לבצע בדיקת נאותות מקדמית לפני הקנייה. סוכן ביטוח מן השורה הוא כמובן לא יהיה (אף שכבר עשרות שנים הוא מקפיד לחדש את תעודת סוכן הביטוח שלו).

התוכניות שלו הן בעיקר לצפות בעובדים, במנהלים ובבכירים, ולדבר עם החברים שלו, סוכני הביטוח, ועם אחרים. רוב הבכירים כנראה יישארו בתפקידיהם בתחילת הדרך. אחרי שנה - שנה וחצי הוא יתחיל לגעת. אליהו כמו אליהו לא מתכנן רק לפרוץ דרכים חדשות עבור מגדל, אלא לכל ענף הביטוח בישראל. הוא כבר הוכיח את זה. זה לא הכסף שמניע אותו - מזה כבר יש לו, והרבה - זה הרצון הטבוע במפה הגנטית שלו, להוכיח, להפוך, למרוד. "ה' נתן לי שכל ישר לראות דברים הפוך. לראות אותם אחרת. זה הכוח שלי", התבטא פעם.

מאז ההודעה על רכישת מגדל, שממתינה להסדרים ולחתימות של הממונה על שוק ההון והביטוח באוצר עודד שריג, של הממונה על ההגבלים העסקיים דיוויד גילה ושל המפקח על הבנקים דודו זקן - אליהו נמנע מראיונות. יש אומרים כי מדובר בחלק מההסכם עם חברת ג'נרלי האיטלקית, שאת מניותיה הוא קונה.

להשקיע בעסקה את כל ימיו

כשהיה בן 40 "גילה את עצמו". כשמלאו לו 50, והוא כבר איש אמיד, מוכר, ח"כ לשעבר (ד"ש), עשה מהפך אישי ועבר לגור לבד בדירת שלושה חדרים ברחוב הירקון. כשהגיע לגיל 55, כבר גר בפנטהאוס נוגע בשמיים בבניין שבנה, עם שותפו הוותיק לעסקי הנדל"ן מרדכי שכטר, במתחם גן העיר. את ניהול אליהו חברה לביטוח העביר לבכורו עופר, והצהיר שעסקים כבר ממש לא בראש סדר העדיפויות שלו.

"אני רוצה להיות חופשי, להשתחרר מהתחייבויות, ליהנות מהחיים", אמר אז, תוך שפחות או יותר במקביל, התמודד וגם זכה עם שותפיו, משפחת לנדאו ומשפחת לובינסקי, בשליטה על בנק אגוד; הוא גם הספיק לאסוף 37% ממניות חברת הביטוח הפניקס, שאותן מכר ב-2005, ברווח כמובן, ליצחק תשובה. תוך כדי חיי חופש, הנאות אישיות ודרור מהתחייבויות, בילה כספו כמה שנים באיילון חברה לביטוח, 36% שאותם מכר, ברווח - איך לא, לבעל הבית רחמני.

כשמלאו לו 70 אביבים אמר: "כבר יותר מ-30 שנה לא עשיתי עסקה גדולה שהייתי צריך להשקיע בה את כל ימיי ושעותיי. אני שומר על הכסף, משקיע, מגדיל ומשביח את ההון - אבל לא נכנס לעבודה של יום ולילה בלי הפסקה כפי שנהגתי בעבר. מותר לי, בגיל שלי, לעשות רק מה שבא לי, להיות עם עצמי. אני נהנה מכל רגע. אולי יחשבו שאני לא עושה הרבה, אבל טוב לי. המשפחה שלי, הנכדים שלי, אני בריא, אין לי טענות..".

תוך כדי הוא הספיק לאסוף קרוב ל-10% ממניות בנק לאומי, וכבר היה בעיצומו של מהלך לרכוש עם שותפים את גרעין השליטה בבנק. עכשיו, בקיץ ה-75 לחייו, החליט להחזיר את נעוריו העסקיים הסוערים, להתחיל מחדש, ובענק: הוא רוכש 70% ממניות חברת הביטוח הגדולה בישראל.

"שלמה אליהו חוזר לעבוד בגדול. עם השלמת העסקה אני חוזר לעבודה, חוזר לעשות מה שאני יודע הכי טוב לעשות, בתחום שגדלתי בו והתבססתי בו", אמר בחיוך מתלהב לפני כחודש, כשנמסרה לבורסה ההודעה על הסכם מקדמי לרכישת הענק, שהייתה צפויה ולא צפויה כאחת. זה קרה כחודש לאחר שנשאל אם הוא הקונה, וענה בשלילה מוחלטת תקיפה וכועסת, כשהוא משתמש במניפולציה הרגשית השגורה אצלו: "זו שמועה זדונית שבאה להפריע לי במהלך על בנק לאומי". אחר כך התנצל ביוזמתו, הסביר שבעת השאלה זה עדיין לא היה על הפרק.

על כבוד ועל חלום אבוד

למרות הצניעות והריחוק מהקוקטיילים של הברנז'ה הפיננסית הגבוהה, אליהו הוא גם שוחר לא קטן של תארים, של כבוד ושל דרמות היסטוריות. כשהוקם, בתחילת שנות ה-80, בית אליהו בפתחו של רחוב אבן גבירול בתל אביב, הוא היה אחד מבנייני המשרדים הגבוהים והמפוארים. ערב הפתיחה היה בנוכחות כל המי ומי מהפוליטיקה ומעולם העסקים. הכול ראו במו עיניהם את משרדו המרווח והמפואר של בעל הבית בקומה העליונה של הבניין, כולל שטיחים פרסיים נדירים, גג מטופח עם מטבחון צמוד, וגזיבו צבוע לבן הצופה אל הים ממערב וביום בהיר על ירושלים ממזרח.

הוא גם נהנה להיות מעוטר בתואר ד"ר לשם כבוד לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. ממש בימים אלה הוא גאה מאוד בעובדה שאליהו, חברת הביטוח שלו, קיבלה את הציון הגבוה ביותר בסקר שביעות הרצון של סוכני הביטוח. הסקר, החשוב בענף, שעשתה לשכת סוכני הביטוח לקראת הכנס השנתי באילת, העניק לחברת הביטוח אליהו את הציון הכי גבוה, 8.8 בסולם של 10. מגדל הגיעה למקום החמישי עם ציון 7.4 בלבד; כלומר, יש לו לאן לקחת את החברה.

כדי להגיע להתלהבות הגדולה של החזרה לימי הביטוח הסוערים, היה צריך אליהו לעבור שלב קשה של ניפוץ החלום הגדול לשלוט "בבנק של תיאודור הרצל", בנק שהקשר של אליהו אליו עמוס באמוציות. גם אחרי שכבר החזיר לעצמו את מאות מיליוני הדולרים של ההשקעה במניות לאומי, ורשם רווח ענק, המשיך לחלום להשאיר את הירושה של הרצל לנכדים ולנינים של אבא שלו, צורף-אמן-סוחר זהב אמיד מבגדד, שעלה ב-1950 עם תשעת ילדיו, נחת באוהלי שער העלייה בחיפה, עבר לשכונת הארגזים בתל אביב, עבד לפרנסתו במחלקת הזבל בעירייה, ונפטר בגיל 51 מקריש דם.

את הקמת בנק לאומי לישראל, או בשמו הקודם בנק אפ"ק - אנגליה פלסטינה - הגה הרצל ב-1896. אחרי השתדלות ומסע שכנוע אישר הקונגרס הציוני השני, 1899, את התוכנית. ב-1902 הכריזה חברת אוצר התיישבות היהודים, שנרשמה בלונדון, על הקמת הבנק הישראלי הראשון. 110 שנים אחרי, בסוף פברואר השנה, חגגה ההנהלה הנוכחית של הבנק - גליה מאור, דוד ברודט והמנכ"לית הנכנסת רקפת רוסק עמינח - תוך ביקורת ציבורית נוקבת, יום הולדת מפואר בבניין העירייה הישן בלונדון. הכיבוד: מרק כופתאות ברווז, טונה צרובה, צלעות טלה ביין אדום ופטיפורים. המנחה: חיים, "לו הייתי רוטשילד", טופול. אורחים: קליינטים במאיון העליון וביניהם תשובה, אקירוב, לבייב, פפושדו, כספי ושות'. הרצל אולי התהפך בקברו, אבל שלמה אליהו לא אמר מילה. אם הוא היה מחזיק בשליטה זה לא היה קורה. אצלו ראוותנות והפגנת עושר כזאת לא הייתה עוברת. לא בלונדון. לא כך.

בכל אופן, היה לו קשה לוותר על הרצל ועל החלום שהפך עם הזמן לאובססיה. המדינה החזיקה במניות לאומי, והוא המתין. מעולם לא ביקש היתר שליטה מבנק ישראל ומעולם לא נדחה, אבל באוויר רחשה תחושה של רחש בחש. אינטרסים שונים בבנקאות טרחו לרמוז ויותר מזה - גם ללכלך. היו רמיזות שאם יבקש היתר, אפשר שלא יקבל. האמירות התייחסו לחיבה להימורים בקזינו בחו"ל (עוד על כך בהמשך), ולנטייה שהוא מכחיש בתוקף, לריב עם שותפים - בפניקס עם יוסי חכמי ובאיגוד עם משפחות לנדאו ומנור ועם היו"ר זאב אבלס (פעם מפקח על הבנקים). מעל כל זה ריחף העניין העדתי והברנז'אי. אליהו לא אשכנזי, לא בוגר האוניברסיטה העברית, לא גדל במשרד האוצר, לא בבנק ישראל, לא הגיע מאצולת הממון שייבשה ביצות ובטח אינו גביר אמריקאי. אליהו עצמו, יש להדגיש, מעולם לא התלונן על זה.

ואם לא די באלה, לבנק ישראל צרמה גם העובדה שאליהו לא התכופף ולא עמד דום בפני השררה. הוא למשל התעקש להציג לאסיפה הכללית דירקטורים משלו לבנק, למרות שבנק ישראל העביר מסר חריף של התנגדות. הוא הגיש פעם בג"ץ נגד המדינה, הוא גם לא נרתע מלתקוף את כבוד הנגיד סטנלי פישר ומדיניותו, ולא פעם אחת. בבנק המרכזי, נזכיר, לא אוהבים בנקאים לא ממושמעים. הנה קטע מראיון ל"גלובס", בדצמבר 2010:

"הרושם שיש לי הוא שיושב כאן נגיד בנק ישראל אבל הוא מרוחק, פרופסור עם תארים, איש העולם הגדול, איש של קוקטיילים וכנסים בינלאומיים. הוא מופיע בשמי ומייצג אותי כאזרח ישראל בעולם וזה עושה טוב למדינה, אבל בפנים אני מרגיש רע מאוד ממנו ומגישתו. אין ספק שהוא כלכלן גדול אבל הוא לא מרגיש את המדינה הזו. לא לטוב ולא לרע. הוא אמריקאי, שבא לעשות תפקיד ולא מבין באמת את הבעיות. הוא יודע מה זה עוני? מה זה מעברה?".

אז עכשיו הוא החליף חלום בחלום. "התגברתי", התבטא ממש לאחרונה כשעיניו בורקות והוא בולם את הדחף ואת כמויות האנרגיה הבוערות ומצפות להתחיל לעבוד שוב ימים ולילות בביטוח. עכשיו הוא בימי המתנה. הוא שקט בחוץ וסוער בפנים. עורך הדין פרופ' דוד ליבאי, שר המשפטים לשעבר, עושה בשמו את העבודה מול הרגולטורים ודרישותיהם.

אליהו, מסתמן, יתבקש על-ידי הרגולטורים להתחייב למכור את חלקו, 27.5% בבנק אגוד, ואת החבילה, 9.6%, בבנק לאומי. בגלל מצב השוק העולמי והישראלי צפוי להינתן לו פרק זמן לביצוע, לא ברור כמה. עד אז יימסרו אחזקות אלה בנאמנות מלאה לגורם שיאושר על-ידי הרגולטורים. אליהו חברה לביטוח תצטרך ככל הנראה להתפרק מעסקיה. ביטוחי החיים שלה יימכרו, אבל לא למגדל, שכבר עברה את פלח השוק המותר לה. על-פי ידיעות מהזמן האחרון, מתקיים משא ומתן מתקדם עם פסגות, למכירת התיק. תיק הביטוחים האלמנטריים, בעיקר ביטוחי רכב המתחדשים בכל שנה, צפוי להתחדש, עם חתימת העסקה, על-ידי מגדל. מאחר שמדובר בעסקת בעלי עניין, אליהו מוכר לאליהו, הרגולטורים יצטרכו לאשר את המעריכים שיבצעו את הערכות השווי לגבי מחיר התיק.

החיבה לקזינו

וכך הגענו לעניין החיבה היתרה שרוכש אליהו לביקורים בקזינו בלונדון. החיבה הזאת מרחפת כעננה וצצה שוב ושוב כל פעם שאליהו מגיע לכותרות. הקזינו בלונדון חוקי, אליהו מהמר בכספו הפרטי, ולזכותו יש לציין כי בניגוד לרבים מעמיתיו, מעולם לא נשמעה תלונה על משכורות עתק שהוא או בני משפחתו מושכים. כשהוא נשאל על הקזינו הוא שולף עותק משוכפל של ראיון שנתן ל-7 ימים של ידיעות אחרונות לפני כעשרים שנה, ועליו ממורקרים התייחסויותיו לנושא. הנה הדברים:

- מספרים עליך שאתה נוסע ללונדון לבתי קזינו.

אליהו: "אין איש עסקים שנוסע ללונדון ולא נכנס לקזינו. כבעל חברת ביטוח אני נוסע הרבה ללונדון, שם יושבות חברות ביטוחי המשנה".

- אתה חבר במועדוני הימורים בלונדון?

"כן, אני חבר בשניים או בשלושה מועדונים. אבל, יש לזכור שמועדון קזינו, בלונדון זה מועדון חברים סגור שמעניק לחבריו בילויים בשעות לילה מאוחרות, שבהן לונדון סגורה (...). אני חבר גם מסיבה נוספת; העדה העיראקית, שהעילית שלה יושבת בלונדון, נפגשת במוצאי שבתות באותם מועדונים. מאחר שאני רוצה לפגוש בהם כאשר אני בלונדון, זאת הדרך".

- ואתה לא מהמר?

"לעתים מתפתה להמר. סדר גודל של אלפי דולרים. מכל העסק אני לא מורווח ולא מופסד".

- מדברים על הימורים בסדר גודל של מאות אלפי דולרים.

"שלמה אליהו הוא ילד גדול עם בסיס מוצק".

אליהו על אליהו

אוסף ציטוטים של שלמה אליהו, מהעבר ומההווה, על עצמו, על המדינה ועל האלפיון העליון

על הילדות. "גן עדן עלי אדמות. אבא היה צורף זהב ממשפחת סוחרים אמידה. בבית היו עוזרות ומטפלות. חיינו טוב עד שקמה מדינת ישראל והשליחים הציונים אספו אותנו יחד לכמה חודשים, ואז עלינו לטיסה לקפריסין ומקפריסין לארץ".

על העלייה והעוני. "כיהודים שהגיעו לארץ המובטחת, נישקנו את האדמה והיינו מאושרים. לא הייתה לנו שום טראומה של מעבר מעושר לעוני. היו שמחה ואהבה למדינה. גם ההורים היו מאושרים, למרות המצב הכלכלי הלא פשוט. כשעברנו לשכונת הארגזים אבא עבד בעירייה כפועל זבל, עד שקיבל טרומבוזה ומת בגיל 51. הוא זכה לראות אותי נשוי עם שני ילדים. המצב שלנו אז היה כל-כך גרוע, שהיינו צריכים ללוות כסף כדי להקים לו מצבה".

על הנכות. "יש לי יד ימין רזה, שנפגעה בלידה, שהייתה בבית. במשך שנים היה לה הרבה כוח, אבל אז פגעתי בה. בגיל 20 רכבתי על אופנועים גדולים והשתתפתי בתחרויות. כשפתחו את מועדון הכושר של נאוטילוס בהילטון החלטתי להתאמן, פרקתי את מפרק הכתף ונוצר נזק. הייתי צריך לעשות פיזיותרפיה ולא עשיתי, אלא עבדתי יום ולילה. אדם צריך לחיות עם הנתונים שיש לו".

על ערכים. "אולי לא קיבלנו השכלה גבוהה, אבל ערכי המשפחה והמסורת מושרשים בנו מגיל אפס. אין מחויבות למשפחה, כי המשפחה היא חלק טבעי ממך. אני השני בין תשעת האחים, וכשהתחלתי להתפתח בעסקים כללתי בתוכם את אחותי, שעובדת איתי ארבעים שנים, אחי כבר 45 שנים, גיסים, אחיינים - מי שאפשר".

על הצניעות. "באה בגלל שהייתי במצב הכי נמוך שיכול להיות. גם בעבר וגם כיום אני אוהב אנשים, ונלחם להיות שווה לאחרים. כולנו בני תמותה, ולעבור את החיים זה להיות חלק מהעם ולא מעל העם. עזבי את הצד החומרי. מה השוני ביני לבין כל אדם או משפחה אחרת? לכולנו אותם צרכים ואותם חיים".

על האמביציה. "מאחר שלא הייתה לי השכלה פורמלית, ה' נתן לי שכל ישר לנתח דברים הפוך, לראות אותם אחרת. הייתי צריך להוכיח כל הזמן שאני יכול. למדתי שאין קיצורי דרך. היו גם הרבה דברים שנכשלתי בהם, אבל זה הרי חלק מהחיים".

על ימיו כאמרגן. "תוך כדי העבודה בשליחויות, נסעתי לקיבוץ נען עם חבר שעבד באולפני גבע, כדי לצלם את המחזור האחרון של בית ההבראה שם. הקמנו עסק קטן. הוא היה מצלם, ואני הייתי אחראי על החשבונות. אחר כך התפתחנו, והתחלתי לארגן אירועים. הופיעו אצלי שמשון ברקאי ושייקה אופיר, וקראו לי אמפרסריו שלמה אליהו. אני הייתי ביזמות, ואחרים ביצעו".

על הקריירה. "התחלתי כשליח של חברת מגדל. ד"ר יעקב פיקר, המפקח על הביטוח במשרד האוצר, נתן לי את הרישיון להקים חברת ביטוח, ואני מרגיש תמיד חובה לציין את שמו. בהתחלה הרישיון היה רק לביטוח רכב, ואחר כך לאלמנטרי".

על הפוליטיקה. "בתחילת הקריירה שלי בביטוח, בא אליי ד"ר פיקר ואמר, 'אתה בחור מוצלח, שלמה. גדלת בשכונת התקווה ובוודאי יש לך חברים שלא הצליחו לשקם את עצמם. תעשה משהו למענם'. לא ידעתי מה הוא רוצה, אבל היה לי הרבה כבוד כלפיו (לימים מינה אליהו את ד"ר גבי פיקר, בנו של יעקב, רופא שיניים במקצועו המוכר גם כחברו הקרוב של ראש הממשלה נתניהו, לדירקטור בחברת אליהו). ב-1975 הוא ביקש ממני לקחת אותו לסיור בשכונה יחד עם יגאל כהן-אורגד ועם צ'יץ'. ניסינו להקים פרויקט בינוי של התקווה, ותוך כדי התעסקות הבנתי שהמדינה נהנתה מהפרשי ההצמדה של המשכנתאות לצעירים, שהיו יותר מהקרן. החלטתי לשנות את הקריטריונים האלה, וכשהוקמה ד"ש הצטרפתי אליה. כשנבחרתי לחבר כנסת הטילו עליי לעסוק דווקא בשוק ההון, ולא הצלחתי להביא לשינויים שרציתי. מאז, שום דבר לא השתנה".

על מצב האומה. "מקבלי ההחלטות של היום לא רואים את עצמם בתפקיד עשרים שנים קדימה, אז אין תכנון ארוך טווח. וזה לפני שאנחנו מזכירים את הפערים החברתיים. אני רואה אנשים מחפשים אוכל בפחים. זה בלתי נסבל. אני עושה מה שאני יכול בדרך שלי, אבל צריך פתרון כולל ולא פעולות נקודתיות".

על הים. "למעלה מארבעים שנה אני הולך ברגל לחוף מציצים, אל מתחת לסוכת המציל, עם שקית ובה המגזינים של סוף השבוע, ונפגש עם אותה קבוצת אנשים - אחד מורה, אחד פנסיונר".

על האמונה. "אני איש מאמין, אבל לא דתי. כל העדה שלנו גדלה על תפילות בבית הכנסת, על לא להדליק חשמל בשבת, ועל לאכול חמין שמתבשל על פלטה. אני לא הולך להתפלל, אבל אין מצב שבכיפור או בפסח אני לא בארץ".

על פסח. "עד שאימא נפטרה תמיד עשינו אצלה את הסדר, מאז יש תורנות. מעל שבעים איש, עם כל הנכדים".

על המחאה החברתית. "אני כועס. אני כואב. אני יושב באולימפוס שלי ואוכל את הלב יום-יום, ואין ביכולתי להושיע. אני יודע בדיוק איזה שינוי צריך, אבל אין לי הכלים לשנות. בימים האלה, בעיקר בחג, אני הולך ברחוב ורואה אנשים מחפשים בפחי אשפה, אוספים בקבוקים מהזבל, ואני לא קולט, מתבייש, איך הגענו לזה".

על החברים באלפיון. "הכי מרגיזים אותי אלה המכונים בעלי היכולת, שתורמים למדינה כביכול. הם מתהדרים בתרומה לקהילה, אבל אני הייתי מציע לבדוק כמה מס הם משלמים, הרי זו, רק זו, התרומה הרצינית והאמיתית של בעל היכולת למדינה שלו".

על העובדים. "אני בחיים לא פיטרתי עובד. לא כתבתי מכתב פיטורים, לא הנחיתי לכתוב מכתב כזה, לא שלחתי אף אחד לעשות את זה במקומי - פשוט לא פיטרתי. אף פעם. אותי פיטרו. פעם. מזמן. ואני יודע איזו טראומה זאת".

על תרומות. "אני לא מדבר על זה. אני לא תורם כדי שתכתבי". על קיר משרדו תלויה מגילת קלף: "ויתן אלוהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים", ברכה מתלמוד תורה. עוד דבר ידוע: הוא היה אחד המממנים הגדולים של שמחה "אבי הפצועים" הולצברג, ועם פטירתו העביר את מלוא תמיכתו לבנו, הרב אפרים הולצברג. עשרות שנים מממנים כספי אליהו את המסיבות השנתיות לעיוורים ואת טקסי היציאה מצום יום הכיפורים בכותל.