גב' מאור התחברה למחאה החברתית

א.

מצטער, אני לא רואה את המחאה החברתית חוזרת בקיץ הזה.

בטח לא בגדול, כמו שטוענים כולם במין שכנוע עמוק. ודאי לא באלימות ובזעם גדולים יותר, כמו שאומרים אחרים באמונה שאין לערער עליה. אני יודע למי ניתנה הנבואה ועד כמה גדול הסיכוי לצאת טמבל, ובכל זאת. אני לא רואה אותה חוזרת הקיץ.

כששמעתי השבוע את גליה מאור, שמרוויחה 210 אלף שקלים בחודש, אומרת שהיא מתחברת למחאה החברתית, הבנתי שהמחאה החברתית לא תחזור בקיץ. כשקראתי את הסקר האומר ש-80% מהציבור בעד חידוש המחאה, השתכנעתי שזה לא הולך לקרות. כששאול מופז נטל על עצמו את הובלת המחאה, הפנמתי שאין על מה לדבר. ההבטחה של רני רהב למפגינים שהוא הראשון לצעוד איתם לירושלים, רק העלתה אצלי חיוך.

בשבוע שעבר נערכה הפגנה שרצתה להיות זו שתחדש את המחאה. זה לא הלך. כארבעה גופים טענו בפניי שהם עומדים בראש המאבק. זה היה קצת עצוב. חבורה של אנשים שאומרים תחזיקו אותי כשאף אחד לא מחזיק אותם. אנשי הדלק ואנשי השכונות, אנשי מוצרי החלב ואנשי הדמוקרטיה הישירה, ניידות צילום ועיתונאים, אפילו חברי כנסת, כולם היו שם, רק לא המחאה החברתית. היא לא חזרה. לדעתי ולצערי היא גם לא חוזרת, לא בהפגנות הקרובות, לא בקיץ הזה.

מחאה חברתית שמנכ"לית בנק (לשעבר) מתחברת אליה, שיחצן-על מבטיח להוביל בה מפגינים לכנסת, שרמטכ"ל לשעבר רוצה לעמוד בראשה ושעושים לקראת שובה סקר מיוחד המכריז על תמיכה של 80% מהציבור? אין מחאה חברתית כזאת ולא יכולה להיות מחאה חברתית כזאת.

מחאה היא דבר ספונטני במהותו. כל הדיבורים על כך שהיא חוזרת, שהיא מעבר לפינה, שהיא עוד מעט, שהיא כבר פה, שאין לה מנהיג או שיש לה, שנעבור אליה בשידור חי מהניידת - הדיבורים האלה מחסלים את הסיכוי שתחזור. כל האנשים המתחרים מי יוביל אותה ומתווכחים לאן, מבטיחים שאיש מהם לא יוביל אותה לשומקום. לא הם. לא הקיץ. מחאה לא יכולה לבוא בזמן הנוח לאיש הביטחון או בנסיבות ההולמות את מנכ"לית הבנק ואת חברת הכנסת או עם המסרים שיחצן העל מתחבר אליהם. היא חוץ מערכתית.

אשמח להתבדות, אבל אני לא רואה אותה חוזרת בקיץ, את המחאה. ובטח לא בגדול כמו שטוענים הכול. זה הייפ תקשורתי, בועה העומדת להתפוצץ, אנשים הצועקים זאב-זאב.

ב.

אל תבינו אותי לא נכון.

אני לא מאלה שאומרים שהמחאה מתה. אני יודע טוב מאוד שהיא חיה ובועטת וממשיכה להכות גלים כמו גם להצמיח שורשים. היא לא מתה וזו עוד סיבה טובה לכך שהיא לא "חוזרת". היא זרם תת קרקעי רב עוצמה. יום אחד היא תהיה שוב גייזר, אבל בינתיים היא מחלחלת, מצטברת, מבעבעת, לומדת ומתפתחת.

דווקא מפני שאני יודע שהמחאה לא מתה, אני מרשה לעצמי להמר על כך שהיא לא תתפרץ הקיץ, בטח לא בקנה המידה המצופה ממנה. האש עדיין שם, בוערת, אבל בשביל שריפה כמו שצריך, יודע כל אחד, לא מספיקה אש - צריך רוח. זו רוח התקופה. עכשיו תגידו האם אתם מרגישים אותה, את רוח התקופה, נושפת בעוצמה בגיצי המחאה? כי אני לא כל-כך. אני יותר בקטע של בישול איטי על גחלים.

ודווקא בגלל שאני מאמין שבסוף יהיה טוב, אני מרשה לעצמי לומר שאולי מוטב שכך ושאין צורך להיגרר אחרי איזו אמת מוחלטת שקבע מישהו - "המחאה חוזרת בקיץ". הרי זה אותו אחד דמיוני שקבע ש"המחאה מתה". למה מי אתה, מי שלא תהיה, שתחליט מי מת ומתי לחזור? כי זה משתלב לך יופי בהפסקה בין העונות של הריאליטי?

ואל תבינו אותי לא נכון פעם שנייה. לא חסרות סיבות טובות למחאה. ההפך הוא הנכון. השנה שעברה רק המחישה עד כמה ארוכה הדרך ומפותלת וכמה מעט, אם בכלל, השגנו וכמה הרבה מרחו אותנו. במהלכה הוכח בפנינו שוב ושוב עד כמה אנחנו נדפקים בכל תחום כמעט, עד כמה מעט אנחנו מרוויחים, עד כמה כבד המגף על הצוואר, עד כמה עמוקים ורחבים הפערים בחברה שלנו ועד כמה הם מעשה מכוון. הכול נכון. ואין ספק שכל אלה הם סיבות טובות מאוד לצאת למחאה, אבל מחאה צריכה הרבה יותר מסיבה טובה בשביל לפרוץ, בטח בשביל לפרוץ מחדש, שזה יותר קשה מלפרוץ לראשונה.

אני לא בטוח שאני יודע מה הדבר הזה שמחאה צריכה, אבל אני בטוח שמי שאומר שהוא יודע מה הדבר הזה, משקר. וכך גם כל מי שמסיק מסקנות ומפיק לקחים, בטח אם הלקח היחיד שהוא מצליח להפיק זה: "בקיץ שעבר הייתה מחאה, אז בקיץ הזה צריכה להיות עוד אחת".

ג.

עוד סיבות שבגללן אני מתקשה להאמין שהמחאה תחזור בגדול: לגבי הגודל, אני מתקשה לחשוב שהמחאה יכולה להתעלות על הישגי הקיץ הקודם, שהוציא לרחובות מאות אלפים.

לגבי האלימות, אני לא מאמין שהמחאה תהפוך לאלימה יותר. אם תהיה אלימות, הרי שהיא תהיה יוזמה של המשטרה במטרה להסלים את האירוע. אם המפגינים יגיבו, האלימות שלהם תדוכא במהירות. זה גם יגרום לירידה תלולה בפופולריות של המחאה (ראו 80% תמיכה ושאול מופז) ויקל על ריסוקה.

במיוחד מסקרנים אותי אלה האומרים שהפעם היא תהיה שונה לחלוטין ממה שהייתה בקיץ שעבר. אני תוהה איזה תחליף בדיוק נמצא בשנה שחלפה למנהג האנושי המקסים בין אלפי שנות ציוויליזציה, להתקהל ביחד, לצעוד ולשיר. צורה חדשה של מחאה? רק אל תגידו לי פייסבוק או טוויטר, כי זה ממש יעצבן אותי. מי שמוחה בפייסבוק או בטוויטר ומתבשם מניחוח החברים שלו, הוא כמו הילד שמכסה את העיניים כדי שלא ייראו אותו.

במסגרת הפקת הלקחים הזו הם מתכוונים כנראה לזה שהאוהלים לא יחזרו. חבל מאוד. הם היו הדבר הכי יפה. הלוואי שיחזרו. דווקא על זה לוותר? למה לא לוותר על מעגלי הדיון האינסופיים שבהם כמעט ולא נאמר דבר בעל ערך?

ד.

בשביל שהמחאה החברתית תחזור, ובגדול, אנשים צריכים להפסיק להאמין שתהיה מלחמה עם איראן.

הבעיה שהם מאמינים. ולמה שלא יאמינו אם זה מה שכולם אומרים להם כל הזמן? אבל מלחמה ומחאה (בטח גדולה) זה פשוט לא הולך ביחד.

בשביל שהמחאה החברתית תחזור, ובגדול, היא צריכה להפסיק להיות מחאה צרכנית. אני לא מזלזל, חלילה, במחאות הצרכניות. הן חשובות מאוד. הן גם מצליחות להראות את הכשלים של המערכת ומסייעות להבין איך דופקים את האזרח. אבל הן נקודתיות מדי ומעקרות מתוכן את העניין האידיאולוגי. מהר מאוד הן הופכות להיות מלחמות שיווק בין רשתות ויצרנים. ירד הקוטג', עלה היוגורט. החרמתם את שופרסל, רמי לוי חוגג. זה קצת עלוב. יוקר המחיה הוא רק הקצה הנראה של הקרחון.

מתחת זו השיטה שרומסת רבים מאיתנו, הפערים החברתיים העומדים על סף מלחמת מעמדות, משבר הפנסיה, מדיניות המיסוי, ההעדפה והאפליה של קבוצות באוכלוסייה, האלימות והכוחנות של ההון, ההיחלשות של האדם העובד, הירידה באיכות החינוך ובשירותים הציבוריים בכלל.

על כל אלה צריך לצאת לרחובות. אבל אני, כאמור, לא רואה את זה קורה. אז בפעם האחרונה, ולא רק מתוך ניסיון להציל את כבודי: הלוואי שאתבדה.

הרהור

מי שקבע שהמחאה "מתה" קובע עכשיו שהיא "חוזרת"? למה? כי זה משתלב בהפסקה בין עונות הריאליטי?

 דרור פויר