כחלון לא באמת נלחם

שר הרווחה, משה כחלון, צודק בביקורת שמתח על התנהלות העמותות, אבל לביקורת הזאת אין הרבה לגיטימציה כאשר היא מושמעת על ידי שר במשרה חלקית שלא באמת מציע פתרון, אפילו לא חצי פתרון.

הוא צודק שאותן תמונות נזקקים משתרכים בתורים לחלוקת מזון ערב חג הפסח, משרתות במידה מסוימת את אלה שמבקשים להנציח את אותן התמונות. אבל, הוא טועה לחשוב שהתורים ייעלמו אם העמותות שכנגדן יצא קצפו תעלמנה.

הוא צודק שבין ראשי העמותות יש מי שגוזר קופון על גבם של המסכנים, אבל הוא מטעה ביצירת הרושם כאילו ראשי העמותות הם שהמציאו את המסכנות. אם נשתמש בחידת הביצה והתרנגולת, הרי שקודם היו מסכנים ורק אחר כך באו העמותות. ידה של הממשלה נעלמה כלא הייתה, הותירה ואקום שהתמלא במעט על ידי ארגונים, רבנים וגאידמקים. כשאלה נקלעו למשבר - גם הנזקקים הרגישו אותו היטב.

לכאורה כחלון מציע להפוך את היד הנעלמה ליד מושטת, להיכנס אל אותו ואקום ולהחליף את התורים המתוקשרים בכרטיסי קנייה שיישלחו באופן דיסקרטי אל הנזקקים, תוך הימנעות מכפל שימושים. אלא שמיזם ה"קמחא דפסחא" של כחלון כולל 31 אלף כרטיסים בלבד, בעלות כוללת מגוחכת של 5 מיליון שקלים - סכום זניח ביחס לצורך הקיים בפועל.

כחלון יכול היה להיות שר רווחה מצוין. הוא מצויד בתכונה המתאימה ביותר לתפקיד, וזו לא העובדה שגדל בבית קשה יום בגבעת אולגה, או משום שקוראים לו כחלון ולא הרצוג. כחלון מתאים לתפקיד כי הוא לא מפחד להתנער מתבניות, להתעמת עם פקידים שמדקלמים שנים את אותן סיסמאות, כמו אלה ששמע מאנשי המוסד לביטוח לאומי - אלה שניסו להסביר לו למה קשישה סיעודית צריכה להדגים לאחות שהיא לא יודעת לקלף לבדה תפוח אדמה או לנגב את אחוריה בכוחות עצמה.

כחלון מתאים לתפקיד גם משום שהוא חבר בכיר במפלגת השלטון בישראל ולא פחות חשוב, פופולרי מאוד בציבור. הפופולריות הזו היא כוח, ואת הכוח הזה קל לתרגם למשאבים שמשרד האוצר כל כך לא אוהב לתת. ודווקא בגלל כל אלה, האמירות שלו בעניין העמותות הן לא יותר מלעג לרש. הוא, לשם שינוי, יכול היה גם לעשות, לא רק לדבר.

בין משרד הרווחה למשרד העבודה

שורש הבעיה נעוץ בחטא הקדמון שהביא להפרדה גסה בין משרד העבודה למשרד הרווחה. כחלון, כמו כמה מקודמיו, הפך לשר הסעד במקום לשר הרווחה. משרד העבודה, חובר עם משרד התעשייה והמסחר והפך למשרד כלכלי נחשק, בעוד שמשרד הרווחה הפך אפור ודחוי.

משרד התמ"ת נותר עם הטיפול במעונות לילדים ובתוכניות תעסוקה שונות, בעוד שמשרד הרווחה נותר עם חלוקת הקצבאות ועכשיו גם עם כרטיסי קנייה לנזקקים. אבל, רווחה היא לא רק תלוש לנזקק - רווחה צריכה להתחיל בפעוטון לטובת האדם העובד ועד לפנסיה של הגמלאי.

כחלון אמנם קיבל את ההפרדה בין המשרדים כמציאות מוגמרת, אבל זה לא צריך למנוע ממנו לתפקד כשר רווחה במובן הרחב של המילה. דעתו צריכה להישמע לא רק בעניין עמותות לחלוקת מזון, אלא בראש ובראשונה בסוגיה של תוכנית ויסקונסין, מרכזי התעסוקה לחרדים וערבים, הגדלת המשאבים לבניית מעונות לילדים וכן - גם הגדלת גובה הקצבאות שנחשב בישראל לנמוך משמעותית בהשוואה בינלאומית.

זו כבר לא מלחמה בחברות הסלולר שבאופן אוטומטי מזכה אותו בתשואות מהציבור, אלא מלחמה סיזיפית במערכת משומנת שמקדשת את אותה יד נעלמה שהצמיחה עמותות סיוע כמו פטריות אחרי הגשם.

זו מלחמה שעשויה להעמיד אותו מול ראש הממשלה ומקורבו בנימין נתניהו, וספק אם הוא יכול או רוצה לקחת בה חלק. עד אז, הניגוח בעמותות הוא לא יותר מדמגוגיה.