המכביזם החדש? ימים יגידו

"אז מה היתה העונה הזו של מכבי ביורוליג, הצלחה או כישלון?" כאילו שיש לשאלה הזאת איזו משמעות, וכאילו שמישהו יכול להכריע בעניין הזה. אם אנחנו בעניין הספורטיבי של תוצאות, של העפילו או לא העפילו לפיינל-פור, ומתעלמים מכך שמכבי שוב יצאה לדרך אחרי שאיבדה את רוב הסגל שהביא אותה בעונה שעברה לגמר - אז זו לא היתה עונה טובה מאוד. אולי רק טובה: מכבי הפסידה 9 מ-21 המשחקים שלה העונה ביורוליג; מכבי הפסידה 7 מ-11 משחקי החוץ שקיימה; ובמאזן המשחקים שלה מול הקבוצות הקצת יותר טובות של היורוליג (אלו שהעפילו לטופ-16), היא גמרה עם מאזן שלילי 7-6.

וכן, זו העונה השלישית מתוך ארבע האחרונות שמכבי לא מצליחה לחצות את שלב ההצלבה. ובליגה עם כל-כך הרבה קבוצות חלשות, להיות רק בין 8 הקבוצות הכי טובות זה לא ביג דיל.

***

דווקא הסדרה הנהדרת מול פנאתינייקוס הפכה את העונה הזאת ליותר מטובה. אולי טובה מאוד. הטירוף של מבחן התוצאה במכבי הפך בשנים האחרונות לבלתי נסבל. הוא גרם למכבי להיקרע מבפנים, היא הסתכסכה עם עצמה, הסתכסכה עם הציבור, התרחקה, הפכה לקבוצה שהכי כיף בעולם לשנוא, לקבוצה שאנשים הפכו לאדישים אליה. הרייטינג הטלוויזיוני הגבוה בסדרה מול היוונים (שני המשחקים האחרונים הביאו צפייה שנעה סביב ה-20%, נתונים גבוהים יותר אפילו מחצי גמר הפיינל-פור בעונה שעברה) הוכיח שאנשים מאמינים שבכל זאת משהו השתנה שם. נתוני הצפייה לא היו קשורים לכדורסל ששוחק בסדרה הזאת. הם קשורים למשהו אחר. זו היתה הסדרה שבה הרבה אנשים שוב הרגישו בנוח להגיד שביום חמישי הם לא יכולים, כי הם רואים מכבי.

גם לציבור יש השפעה על מה שקרה במכבי. חלק גדול ממנו מאס בדמויות "מכביסטיות". הוא מאס בפיני גרשון. הוא התחבר לבלאט. הוא מוכן לפרידה משימון.

התגובות של האנשים בקבוצה להפסד היו יותר מרגשות מתמונות הטירוף של רכישת חבילות לפיינל-פור. שחורציאניטיס, שנדחק לספסל ועמוק בפנים כבר יודע שרק נס ישאיר אותו כאן עוד עונה, אמר כנראה את הכל ("אני עדיין מאמין בקבוצה הזאת, בהנהלה, במועדון. אני מאמין שמכבי תשרוד את הכל. אני מאמין ברעיון של מכבי ת"א. מהיום הראשון שהגעתי לישראל הפתיעו אותי בהתייחסות, בהתנהלות"). המנכ"ל דני פדרמן דיבר על "גאווה". אנשים דיברו על דרך. על רוח. ובתוך כל אלו, דבריו של שמעון מזרחי על שערוריית השיפוט והאווירה העוינת ב"אואקה" נראו כשייכים לדור אחר ולא באמת חשובים עוד.

האם ייתכן שהדרך היא זו שהפכה להיות חשובה פתאום? האם במכבי הצליחו להיפטר סוף סוף מה-DNA שאכל את הקבוצה הזאת? ימים יגידו.

***

בעבר היו לא מעט שהאשימו את ההנהלה בכך שבשונה מההתפרעות של בעלים אחרים באירופה, הם לעולם לא ישימו כסף גדול להביא שחקנים. אלא שהיום נראה שאפילו הקהל מוכן לקבל את מודל הברייק-איבן הקמצני, כל עוד הוא משאיר את הקבוצה בסביבה תחרותית.

האם לאורך זמן ההימור על שחקנים לא יקרים, וחוסר הרצון לעצור שחקנים טובים עם ערימת מזומנים מול העיניים (פארגו), ימשיכו לעבוד? מהרגע שמכבי הלכה על דייויד בלאט, אפשר להאמין שכן. בלאט מצא דרך לעקוף את האמברגו הכלכלי שהטילה עליו ההנהלה בדרכים ייחודיות. הוא בחר שחקנים על-פי יכולת השתלבות חברתית, הוא תפר את החורים בשמיכה הקצרה בשיטתו הוא. הראה לפרשנים שיש פחות משמעות לחוסרים בעמדות 3 או 4 כל עוד שאתה מנקה את האגו מעמדות 1 עד 5. הוא לקח פראי אדם והצליח להשקיט בהם תוך ימים ספורים את השדים שבערו בהם (לנגפורד, סופו).

הוא ניפץ כל מכשול שההנהלה שמה לו: בניגוד להערכות המוקדמות, הוא הצליח לנהל את העונה הזאת בתוך שלוש מסגרות, כשמכבי מגיעה לסדרה של חמישה משחקים מול אלופת אירופה ונראית ברוב המשחקים כשהיא רעננה יותר ממנה.