הנערה שקראה: הריאליטי הוא עירום

זה היה הפסח הראשון בחיי בו ראיתי, ממש נגד עיניי ואוזניי, איך אדם יוצא מעבדות לחירות. שמעתי על כך הרבה סיפורים, בהגדה ובאגדות אחרות, וגם כמובן בחיים עצמם.

אבל אף פעם החיים לא המחישו לי איך זה עובד כאשר היציאה היא מעבדות מודרנית, מאסיבית, כמעט כלל-עולמית, וכאשר היציאה ממנה כרוכה בכל-כך הרבה אובדן של מה שנחשב להטבות.

לתופעה הזאת קוראים יובל דיין, הנערה בת ה-17 מאשדוד, שהנטישה שלה את התוכנית "The Voice" הייתה לא פחות משחרור מהעבדות של תוכניות הריאליטי.

יש הבדל, אתם אומרים? עבדי רשתות הטלוויזיה הולכים לעבדות מרצון? מי סיפר לכם את השטות הזאת? כמה רצון עצמי יכול להיות לאדם בימינו כאשר מציעים לו "להיות" בטלוויזיה? ולא סתם להיות, אלא להיעשות לכוכב, אדם שמכירים אותו ברחוב, שמעריצים אותו, שנותנים לו כסף? זה הרי כמעט כמו ההצעה על 70 הבתולות הממתינות לשרתך בגן עדן.

להיות "מחובר"

באה הנערה הצעירה יובל ובעצם אומרת לציבור: תראו, זה הכול בלוף. האינטליגנטים יותר שבין צופי התוכניות אלה מנסים לטעון שזה לא נכון, שבתוכניות הללו יש "משהו", שזה משרת גם מטרות חברתיות "טובות" - הכול כדי למרק מעצמם את תחושת הקהות ואת הקושי שלהם לחיות מחוץ לעדר.

"אתה חייב לראות את התוכניות הללו, אם אתה רוצה להיות 'מחובר'", הם אומרים לי. אבל למה שמישהו ירצה להיות מחובר לדברים כאלה? מי רוצה להיות כמו האנשים המבזבזים שעות חיים יקרות, שאינן חוזרות, כדי להביט בכלוב בו נמצאים אנשים לא מעניינים, שאומרים ועושים דברים לא מעניינים, לעתים מגעילים וגסים?

מה הם מצפים לשמוע ולראות בתוכניות הללו? תובנה מחכימה? גילויי אנושיות? מה שהם מקבלים זה הרי "סתם אנשים", שבחיים הרגילים ספק אם היית מתעכב לידם דקה אחת. שכן אנשים מ"סוג אחר" לא הולכים בדרך-כלל לסוג כזה של תוכניות.

עובדים עליכם, אומרים מעשיה של יובל. אומרים לכם שזה ריאליטי, אבל שום דבר שם אינו אמיתי, הכול מתוכנן כדי לתת לכם את הריגושים הכי זולים, לפעמים הם גם מטופשים ובזויים.

לא רוצה להיות כמונו

יובל דיין היא נערת בגדי המלך החדשים שלנו. זה המסר שלה: לא חדשים ולא בטיח. המלך הוא עירום. לא ריאליטי ולא אמיתי, אל תאמינו שזה משהו אחר. אני, יובל, הייתי שם, ואני לא רוצה להיות במקום הזה. אני שומע מדבריה שהיא אומרת: אני לא רוצה להיות כמונו, אלה הצופים בתוכניות האלה.