עבדים הננו, הננו עבדים

פסח הוא חג שמשדר הקלה. אם להאמין לטקסט שאנחנו שרים בליל הסדר, הצרות שלנו הן נחלת העבר ("עבדים היינו"), ואילו כיום אנחנו בני חורין. אלא שברגע שאווירת החג מתפוגגת, הספקנות מחלחלת: האמנם בני חורין?

החירות וחופש הבחירה - גם במובן הדמוקרטי וגם במישור האישי - נחשבים לסמלים הבולטים של החיים המודרניים. אלא שכבר מזמן ברור שבמובנים רבים החופש הזה הוא אשליה, סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

העבדים המודרניים אמנם לא בונים פירמידות בכפייה, אבל הם לכודים ברשת סבוכה של כבלים ואילוצים. השנה האחרונה, רצופת הסערות בשדה הכלכלי-חברתי, הציפה כמה מהמצוקות הללו והמחישה שעוד מוקדם להכריז על קץ השיעבוד.

למשל, הנפט. אירועי התקופה האחרונה חידדו את מה שידענו תמיד: הכלכלה שלנו משועבדת לנוזל השחור. פעם הרצון לצמצם את השימוש בדלק נתפס כדגל ירוק, היום ברור שהדלק בעייתי לא רק בגלל שהוא מייצר זיהום אוויר וגזי חממה. ההישענות הכמעט מוחלטת של המשק הישראלי על אנרגיה מיובאת הפכה מבעיה סביבתית לאיום אסטרטגי.

בכל פעם שאחמדינג'אד משתעל, אובמה מפהק או פוטין קם על צד שמאל, מחירי הנפט מטפסים עוד קצת וגורמים לשרשרת התייקרויות שמטלטלות את הכלכלות בעולם, וגם את זו של ישראל.

המשקים שייצאו בראש מורם מהמשבר העולמי הנוכחי הם אלה שיידעו לצמצם ככל הניתן את השיעבוד לנפט ולתוצריו. ראש הממשלה כבר הכריז על מציאת תחליפים לנפט כעל יעד לאומי ואף הקצה לכך תקציבים, אבל בעשייה השוטפת ממשלת נתניהו, כמו קודמותיה, דוחפת דווקא לכיוון ההפוך ומעמיקה את ההתמכרות שלנו לדלק. די להזכיר שב-2011 עלו על כבישי ישראל 226 אלף מכוניות חדשות.

עד הפסח הבא

בשנה שחלפה התחדדה גם ההכרה שהכלכלה שלנו שבויה בעולם מושגים שאבד עליו הכלח. המחאה החברתית חשפה את העובדה ששיטות המדידה המסורתיות של צמיחה לא רלבנטיות לאיכות חייו של רוב הציבור.

בניית מגדל לעשירים על חוף הים מגדילה את הצמיחה, אבל מצמצמת את חוף הים ומרעה את מצבו של כל מי שידו אינה משגת לגור במגדל. התל"ג לנפש לא משקף את מה שהרבה אנשים מרגישים - שחיקה באיכות החיים בממדים שחלקם לא חומריים, כמו אובדן ערכים, פגיעה במרקמים קהילתיים ומשפחתיים, באיכות הסביבה ובבריאות הגוף והנפש.

השיח שעד לא מזמן התקיים בשוליים, התנחל עתה במרכז ומעסיק היום את צמרת הכלכלה העולמית: איך מייצרים מדד חדש שישקף באמת את הרווחה הלאומית.

דוגמה מפתיעה ליכולת להתנתק מהמושגים הישנים מגיעה דווקא מממלכה זעירה ונידחת בהרי ההימלאיה. מלך בהוטן הכריז כי את מקום התל"ג המוכר ימלא במדינה שלו מדד חדש - השל"ג: שמחה לאומית גולמית. מבחינה כלכלית יבשה, המדדים של ישראל טובים מאלה של בהוטן. מכל בחינה אחרת הגישה הזו, והחירות המחשבתית שהיא מבטאת, מעוררת קנאה.

שבועות מספר לאחר שפרצה מחאת האוהלים, נתקלתי בכותרת בעיתון. התאחדות הסטודנטים בישרה על הסכם עם אחת מרשתות השיווק, שלפיו הבמבה תוזל ב-5%. זה היה הרגע שבו הבנתי, שלצד שורה ארוכה של טענות מוצדקות, יש גם משהו מוחמץ במחאה.

בבסיסה של המחאה עמדה הטענה כי הישראלי הסביר הוא עבד נרצע שנשחק בין בעלי הון חמדנים לממשלה, שחומקת מאחריותה לספק לו בריאות, חינוך, רווחה, דיור ותחבורה ציבורית באיכות טובה ובמחיר שווה לכל נפש. הכול נכון, רק שלזה צריך להוסיף את העובדה שרוב הישראלים משועבדים גם לגורם נוסף: תרבות הצריכה.

האם מחיר חטיף שמנוני שעשוי מתירס ומחמאת בוטנים הוא באמת משהו שראוי להיאבק עליו? רבים מהישראלים עובדים מסביב לשעון רק כדי לממן החלפת אייפד כל חודשיים ומחשב כל שלושה, שלא לדבר על מסך הפלזמה הכי גדול בסביבה, כי אצלנו, כידוע, הגודל משנה ועוד איך.

ישראלים רבים דוהרים בארבע-על-ארבע מזהם וזולל בנזין, על אף שכבר שנים לא ראו את הטבע מקרוב, ולא מהססים לקטר על מחירי הדלק. אגב פסח, לא מיותר להזכיר את המחקר שערך המשרד להגנת הסביבה, שממנו עלה כי משפחה ישראלית ממוצעת זורקת אוכל בשווי 300 שקל מדי חודש.

נתון זה לא הפריע להמוני בית ישראל להסתער בערב החג על רשתות השיווק ולהעמיס על העגלה מטען שטנק היה מתקשה לעמוד בו. ליל הסדר הפך לתחרות האבסה המונית.

הנה כי כן, כדי להיות באמת בני חורין שמשוחררים מכבלים חיצוניים ופנימיים, עד פסח הבא מצפה לנו לא מעט עבודה - גם במישור הלאומי וגם ברמה האישית.