טייגר, או סתם חתול?

בשנות השיא של טייגר וודס, שכבר ממש מתחילות להרגיש כמו זיכרון רחוק, הדיון בתקשורת האמריקאית לקראת כל מייג'ור (אחד מארבעת הטורנירים הגדולים בגולף, שמקבילים במעמדם לגראנד סלאמים בטניס) תמיד הסתכם בשאלה אחת: Tiger or the Field?. כלומר: אם היית צריך להמר על מנצח והיתה לך ברירה אחת, את מי היית לוקח - טייגר, או שדה של 100 גולפאים (פחות או יותר, מספר המשתתפים משתנה מטורניר לטורניר) שניצחון של כל אחד מהם נותן לך את הכסף.

בספורט כמו גולף, שמטבעו לא באמת מאפשר קונסיסטנטיות ברמות שאנחנו מכירים מענפים אחרים, זו שאלה לא רצינית: ברור שעדיף לקחת את השדה. אבל בשנים הגדולות שלו וודס היה כל כך דומיננטי שהוא שינה גם את השיח על הספורט. התקופה הזאת נגמרה ב-2010 כמובן, כשהחיים הפרטיים של וודס נהיו בידור להמונים, והשאלה "טייגר או השדה?" נעלמה מהשיח. לפני שבוע, לקראת המאסטרס באוגוסטה, ג'ורג'יה, המייג'ור הכי יוקרתי בגולף, היא הופיעה שוב.

***

המאסטרס, המייג'ור היחיד שנערך כל שנה באותו מקום (מועדון הגולף האריסטוקרטי אוגוסטה נשיונל, שרשימת החברים שלו סודית, אם כי ידוע שהחברות היא רק בהזמנה, שיש בערך 300 חברים, ושוורן באפט, ביל גייטס, ג'ורג' בוש האב וג'ורג' בוש הבן נמצאים ברשימה), הוא לא רק הטורניר הכי יוקרתי בגולף. הוא הטורניר שבו התחילה המיתולוגיה של וודס: ב-1997, במייג'ור הראשון שלו כמקצוען, במועדון שעד 1990 לא הזמין אדם שחור אחד להיות חבר בו, וודס ניצח בהפרש 12 חבטות מהמקום השני ונהיה, בין-לילה, הדבר הכי גדול בגולף.

אוגוסטה נהייתה הקמלוט של וודס, קצת כמו שווימבלדון היה המבצר של פיט סמפראס ואחר כך של פדרר. וודס הוסיף עוד שלושה ניצחונות באוגוסטה, ומאז 2005 לא ירד שם מהמקום השישי. הנתונים האלה, ובעיקר הניצחון לפני שבועיים בטורניר באורלנדו - התואר הראשון של וודס מאז נובמבר 2009, הספיקו כדי שהתקשורת ומארגני המאסטרס יבנו את הנרטיב שהם רצו לבנות השנה: "טייגר וודס שיחק תפקיד כל כך חשוב ולעיתים קרובות מעורר השראה בהיסטוריה של הטורניר", אמר הקול בפתיח של רשת CBS, על רקע שוטים של הרגעים הגדולים של וודס באוגוסטה, "העולם להוט ללמוד האם הוא מוכן להוסיף למורשת הזו".

כבר ביום חמישי, היום הראשון בטורניר, היו סימנים שוודס לא מוכן. הוא מצא פחות את המסלול ויותר את העצים בחבטות הפתיחה (Drive), ורק יום טוב בחבטות הקצרות (Putt) אפשר לו לסיים בתקן - 72 חבטות. ביום שישי וודס איבד גם את הרגש וסיים עם חמישה בוגי (חורים שבהם הוא הכניס את הכדור בחבטה אחת יותר מהתקן של החור) ו-3 מעל התקן. בחור ה-16 הוא אפילו בעט במחבט מרוב תסכול. בשבת כל האוויר יצא מהבלון של וודס: עוד 72 שהשאיר אותו בלי שום סיכוי להתמודד על התואר ביום ראשון.

את מקומו של וודס כפייבוריט של התקשורת והקהל ביום ראשון תפס פיל מיקלסון. מיקלסון, שלוש פעמים אלוף המאסטרס (2004, 2006, 2010) והגולפאי השני הכי מוכר בעולם, טיפס עד למקום השני אחרי סיבוב מעולה (6 מתחת לתקן) ביום שבת, שכלל בננה יפהפייה משישה מטרים בחור ה-13, שתככב הרבה שנים בהיילייטס של המאסטרס. ביום ראשון מיקלסון נשאר במרוץ עד החור ה-17, אבל סיים שלישי עם 8 מתחת לתקן והשאיר את הבמה לפלייאוף בין שני המובילים אחרי 72 חורים - לואי אוסטהייזן הדרום אפריקאי, והאמריקאי (בעל השם הנהדר) באבה ווטסון.

אוסטהייזן, שזכה באליפות בריטניה (המייג'ור השלישי בעונה) בשנת 2010, הוביל לאורך רוב היום בזכות דאבל-איגל (שלוש חבטות מתחת לתקן של החור) פנטסטי, חבטה של 230 מטר שנכנסה לחור השני במסלול. אבל ווטסון, סוג של גיבור קאלט בגולף המקצועני (לימד את עצמו לשחק בעיירה הקטנטנה בגדד, פלורידה) וטיפוס צבעוני (חבר בלהקת הבנים של הסבב, Golf Boys, ומשחק עם דרייבר, המחבט שמשמש לחבטות פתיחה, בצבע ורוד), הגיב עם ארבעה בירדי (Birdie, חבטה אחת מתחת לתקן של החור) ברציפות בחורים 13-16, כפה פלייאוף וזכה במייג'ור הראשון שלו.

***

בזמן שווטסון בכה מאושר על הדשא, וודס כבר לא היה באוגוסטה. וודס סיים את הסיבוב האחרון בערך 3 שעות לפני שיא הדרמה, הידרדר למקום ה-40 (5 מעל התקן בטורניר) אבל לפחות ענה על שאלה אחת: נכון לעכשיו, ובטח בעתיד הקרוב, ההימור המושכל הוא תמיד השדה.