ביטול מגילת זכויות האדם הישראלית

בואו נגלגל את הסרט קדימה. חוק יסוד: החקיקה מתקבל בכנסת בקול תרועה רמה. מעתה והלאה זוכים כל חוקי היסוד לעליונות נורמטיבית, בית המשפט העליון מקבל סמכות מפורשת לפסול חוקים לא חוקתיים, והכנסת מקבלת סמכות לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על-ידי בית המשפט העליון.

באיזה רוב? לא, לא של 65 חברי כנסת כמו שאומרות הכותרות כעת. "הוראת מעבר" המסתתרת בשיפולי הצעת החוק אומרת כי "בתקופה הראשונה", שאורכה לא נתחם בזמן, תוכל הכנסת להסתפק ברוב של 61 חברי כנסת בכל אחת מ-3 הקריאות במליאה, כדי לחוקק מחדש חוק שנפסל.

מתי תסתיים התקופה הראשונה? כאשר הכנסת תתכנס במיוחד לשם כך ותחליט לסיימה. איך תיראה ישיבה כזו? יבואו חברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה, ויאמרו זה לזה: חיינו היו קלים מדי, עד עכשיו היינו צריכים לגייס רוב של 61 בלבד כדי לעקוף את פסיקת העליון. הבה נקשה על עצמנו - בפרט על הקואליציה - ונקבע כי מעתה יהיה צורך ברוב של 65. אין סרט כזה. הכנסת לעולם לא תחליט לסיים את התקופה הראשונה. התקופה הזמנית הזו תימשך לנצח.

גרוע מכך: עצם קיומה של התקופה הראשונה, וההבטחה שזו אמורה להסתיים מתישהו, ישמשו מעין חרב בידה של הכנסת מעל ראשו של בית המשפט העליון, שמטרתה להרתיע את בג"ץ מלפסוק באופן שירגיז את הרשויות האחרות, ותיצור אפקט מצנן שיפוטי.

השופטים יאמרו לעצמם - או לפחות ייחשדו כמי שאומרים לעצמם - למה לתת פסקי דין הנתפסים כאקטיביסטיים ומעוררים את חמתן של הממשלה והכנסת? עדיף לשבת בשקט, להתנהג יפה ולקרב את יום הגאולה - סיומה של "התקופה הראשונה".

ביטול ההשפעה המאגית

המשמעות האמיתית של הצעת חוק יסוד: החקיקה היא אפוא ביטול עקיף של השפעתו המאגית של בג"ץ על הליכי החקיקה. זה שנים קובלים חברי הכנסת כי כל הליכי החקיקה נעשים בצלו של בג"ץ, ותחת השאלה מה בית המשפט יגיד והאם החוק שעל חקיקתו הם עמלים "יעבור את מבחן בג"ץ". דבר זה מעניק, לשיטתם של חברי הכנסת, כוח רב מדי בידיהם של המשפטנים והיועצים המשפטיים, ומצמצם את יכולת ה"משילות" של הכנסת והממשלה.

את זה בדיוק יבטל, בעקיפין ובהדרגה, חוק יסוד: החקיקה. הוא יעשה זאת מאחר שהרוב הדרוש לחקיקתו של חוק שנפסל על-ידי העליון יהיה 61 חברי כנסת ולא 65. זה כל ההבדל שבעולם. 61 חברי כנסת הם המינימום להקמת קואליציה. אם הרוב הדרוש לחקיקת חוק שהוכרז כבלתי חוקתי, הפוגע באופן בלתי מידתי בזכויות האדם שעוגנו בחוקי היסוד שכוננה הכנסת עצמה, הוא רוב קואליציוני רגיל - פירושו של דבר הוא שהקואליציה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. שום חוק ושום חוק יסוד לא יעמדו בדרכה.

המשמעות של הסדר שלפיו יכולים 61 חברי כנסת לחוקק מחדש כל חוק שבג"ץ פסל, היא ביטולה דה-פקטו של מגילת זכויות האדם הישראלית. יישבו חברי הכנסת בוועדת החוקה ויבקשו לחוקק חוק הפוגע באופן דרסטי בכבוד האדם, או בזכות לקניין, או בחופש העיסוק. יאמרו להם המשפטנים: זה לא יעבור בג"ץ, זה חוק בלתי חוקתי באופן מובהק. יאמרו חברי הכנסת: אין שום בעיה, בג"ץ יפסול, ואנחנו נחוקק מחדש. צריך רק 61 חברי כנסת. להשיג 61 אצבעות במליאה זה לא הישג פוליטי או הסכמה רחבה בין הפלגים, זה בסך-הכול משמעת קואליציונית.

יחד עם זאת, הצעת חוק יסוד: החקיקה איננה פסולה מעיקרה. החוק המוצע הוא חשוב וטוב ומהווה צעד גדול קדימה במפעל החוקתי התקוע זה שני עשורים. כל הבעיות הקיימות בו נובעות מהפערים בין הנוסח הנוכחי להצעת ועדת נאמן מ-2004. חזרה לנוסח של ועדת נאמן תהפוך אותו לחוק מצוין, הישג לדורות של הדמוקרטיה הישראלית.