קורבן עם שפם

אנחנו זקוקים לאויב.

רצוי שיהיה אינטלקטואל. ההמון סולד מאינטלקטואלים. קל לשסות את ההמון באינטלקטואל התורן. שמרוחק ממנו. שמאיים עליו. שמתנשא מולו. שמדבר בשפה גבוהה ולא מובנת לו. האינטלקטואל הוא טרף קל.

מומלץ שהאינטלקטואל יהיה אירופי. האמריקנים חברים שלנו. מספקים לנו אוכל. ונשק. וג'אנק פוד. וטלוויזיה זולה. ואולי, אולי, באמת אולי, יפציצו בסופו של דבר את איראן. בזמן שהאירופים קרירים, מכופתרים, יהירים, מעקמי-אף, לא ממש סובלים אותנו. ומביסים פעם אחר פעם את נבחרת הכדורגל היהודית האומללה. אינטלקטואל אירופי זה תענוג אמיתי.

אבל הכי כדאי שיהיה גרמני. הגרמנים הם מעדן לחיך. הם תמיד אשמים. הם יהיו אשמים לנצח-נצחים. לא משנה מה יעשו. כיצד יתנהגו. כמה ישלמו. ועד מתי יכו על חטא. הם אשמים. גם בדור הרביעי ואף בחמישי. על אחת כמה וכמה, גרמני זקן. ועוד אינטלקטואל. זה אפילו לא כוחות.

אנחנו זקוקים לאויב כי האויב מגדיר אותנו. האויב מאחד אותנו. האויב עושה אותנו יפים וצודקים. האויב הוא החמצן של המדינה. בלי אויבים, מה נעשה? נטפל בחורבן הכלכלי? נתעסק בקריסה הבריאותית? נתפלש בבוץ החינוכי? נודה שאנחנו אלימים, שתויים, שטחיים, אטומים וחסרי מוסר? ניאלץ להביט במה שנותר מהחזון הציוני ונתבייש בעצמנו?

בלי אויבים, אין לנו מלחמה. ובלי מלחמה, אין לנו תקומה. ובלי תקומה, אין לנו מדינה. ובלי מדינה, אין לנו צבא. ובלי צבא, מי אנחנו? מי אנחנו ללא צבא ההגנה? מי אנחנו בלי השואה? מי אנחנו בלי הגרמנים? מי אנחנו בלי גרמנים זקנים? מי אנחנו? לעזאזל, מי?

קורבן נשאר קורבן

הלו, בלי ללכלך. אנחנו טהורים. נקיים. אנחנו קורבן. הקורבן האולטימטיבי. התעללו בנו. גירשו אותנו. הרגו אותנו. מישהו יכול להתווכח עם זה? מישהו יכול להעז ולומר שאנחנו לא צודקים? אנחנו קורבן. היינו קורבן. ונשארנו קורבן. זה המצב הסטטי. הרגיל. המובן מאליו.

וקורבן נשאר קורבן. גם אם הוא מחזיק בארסנל שלו מאות פצצות אטום ואת חיל האוויר המיומן בעולם, הקורבן יחוש נרדף, חלש, שסכנת חיים מרחפת מעל ראשו. הקורבן לא מעז להודות בפני עצמו שהוא חזק. שאין לו באמת ממה לפחד. כי אם יבין, ויפנים, ויביט במראה, ויודה בכך - במלים אחרות, יתבגר - הוא ייאלץ להתעסק באלימות, ובחינוך, ובבריאות, ובכלכלה, ובחברה, ושומו שמיים, גם בכיבוש. אז הקורבן, שמיוצג היטב בפניו, במילותיו ובאג'נדה של ראש ממשלתנו, בוחר במוכר לו היטב. זה הכי נוח. כי מעבר לחג הקורבן מסתתר לו תהום.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת האויב שבשער. הוא ראש ממשלת הפחד. ראש ממשלת ההיסטריה. ראש ממשלת חג הקורבן. הידיים ידי אלי ישי, אבל האווירה היא האווירה שמייצר נתניהו. אווירה של מצור. של גטו. של העולם כולו נגדנו. נתניהו הוא ראש ממשלה כושל מדינית, חברתית, כלכלית וביטחונית.

ההישג היחיד שלו בשלוש שנותיו הוא שחרור גלעד שליט. בכל מדינה מתוקנת נתניהו היה נחשב למי שהיה. אבל לישראל הוא מתאים כמו כפפה. הוא מייצג את הקורבן האולטימטיבי, היהודי, האומלל, הקטן, המושפל, זה שיצא מהמשרפות, זה שהתחייל, זה שרץ בתעלות, זה שנלחם באויבינו הזוממים להשמידנו, גם אם הם מגיעים, 70 שנה אחרי זה, בצורת שיר זניח של סופר גרמני זקן ומשופם.

מאיר גולדברג כתב לפני יותר מ-20 שנה, אירוני ומדויק, "ארץ קטנה עם שפם". היום, כך נדמה, אנחנו לא יותר משפם עם ארץ קטנה. אבוי.