הלוח והטוש של בנימין נתניהו

לא הרבה נחוץ בכדי להסב נחת לראש ממשלתנו, למעשה, די בטוש שחור ובלוח מחיק (או בגרסתם המעודכנת, בטאבלט ובאפליקציית ציור). די היה גם להתבונן בפניו מלאי הסיפוק בשעה שאייר (בכישרון לא מבוטל) את "עץ הצמיחה", באותה מסיבת עיתונאים שכינס בשבוע שעבר במלאות שלוש שנים לממשלתו, כדי להבין שנתניהו לא יחמיץ אף הזדמנות להרביץ את משנתו בעזרת איור מחץ, או תרשים זרימה מאיר עיניים.

את "משולש האתגרים" מהסתיו האחרון, שקדם ל"עץ הצמיחה" של האביב, חלקנו אולי כבר לא זוכרים, אבל את אבי-אבות האיורים, עוד מימיו במשרד האוצר: האיש הרזה שסוחב על גבו את האיש השמן - אף אחד ודאי לא ישכח.

הלוח והטוש מלווים את בנימין נתניהו בכל אשר ילך, הם היו איתו באוצר, במצודת זאב ובלשכת ראש הממשלה. בין אם זו מסיבת עיתונאים, פגישת עבודה רבת משתתפים או שיחה בארבע עיניים, מתישהו תימצא האמתלה לשלוף את ערכת האיור.

ספק אם ללא מסיבת העיתונאים והעניין שעורר "העץ של ביבי", היינו בכלל שמים לב ליום הולדת שלוש שציינה ממשלת נתניהו לפני שבוע וחצי. אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שראש הממשלה האחרון שחגג שלוש שנים בתפקיד היה יצחק רבין, ביולי 1995. גם אם יוצאים מנקודת הנחה סבירה שהממשלה הזו כבר לא תגיע לגיל ארבע המופלג, עדיין מדובר כאן בהישג ראוי לציון.

סך הכול מה רע לו לנתניהו? מעולם לא היה מצבו טוב יותר. חצי שנה ויותר הוא כבר משייט בנעימים על גבי הסקרים המלטפים, מבלי שיבצבץ מולו איום ראוי לשמו: בלון המדינה הפלסטינית בספטמבר עלה לאוויר ומיד נפח את נשמתו; גלעד שליט חזר הביתה; שלי יחימוביץ' כבשה את העבודה ושאול מופז את קדימה - ונתניהו נותר לבדו על המגרש, היחיד שיוכל להרכיב ממשלה אחרי הבחירות הבאות.

בחייו של כל ראש ממשלה ישנו השלב האבולוציוני הבלתי-נמנע, כשדברים נראים טוב והאוויר מתמלא בתחושת זחיחות ושביעות רצון עצמית.

אצל אהוד ברק, למשל, זה קרה ממש בהתחלה. הניצחון המרשים בבחירות 1999 בצירוף הארוגנטיות המוכרת "הזחיחו" אותו לדעת, בסוף לשותפים בקואליציה נמאס והממשלה נפלה. גם אהוד אולמרט, זחוח שכמותו, לא ידע את נפשו בימיו הראשונים בלשכת ראש הממשלה, עד שהסתבך כעבור חודשיים במלחמה שלא תכנן. לאריק שרון זה קרא בשלב מתקדם יותר של הכהונה, כשקידם את ההתנתקות וחשב שמותר לו הכול. עכשיו הגיע תורו של נתניהו להיות זחוח.

היוצא מן הכלל

מי זוכר את תחושת המצור שאפפה את לשכתו בימי מחאת הקיץ ההיא. כל יום ותיאוריית הקונספירציה שהביא עמו: פעם זה היו אלה אריה דרעי ואלדד יניב, שרוקחים את הכול מאחורי הקלעים; אחר כך נטען שזו רק מזימה תקשורתית, שנועדה להבאיש את ריחו, ובכלל מספר המפגינים נופח, שהרי קדימה חילקה שלטים בהפגנה והכל מזימה שנועדה להפיל אותו מהשלטון. כשנתניהו חושש שהכיסא שלו נמצא בסכנה הוא מתחיל לתקוף ו"הם מפחדים", אבל עכשיו, כשרוחו טובה עליו, הוא מעדיף להתרכז באיורים.

יש הרבה סיבות שבגינן יכול ראש הממשלה להיות שבע רצון: כשמופז ויחימוביץ רבים כל הזמן בשאלה מי יהיה האלטרנטיבה, אז אין באמת אלטרנטיבה.

גם בליכוד לא צפויות בעיות יוצאות דופן, וממילא אין בימין דמות שמערערת ברצינות על מעמדו.

ועדיין יש סיבה שעולה על כולן - מאות סקרים נערכו מאז שחזר נתניהו ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009, באף לא אחד מהם איבד גוש מפלגות הימין את הבכורה בכנסת.

גם בימים הטובים של קדימה בקדנציה הזו (והיו שניים-שלושה כאלה), כשהיא עוד נהנתה בסקרים מיתרון על הליכוד, לא נשקפה סכנה לרוב של הימין.

אפילו המחאה בשיאה לא שינתה את הנתון הזה.

מי כמו נתניהו, שהרכיב ממשלה לפני שלוש שנים למרות שמפלגתו הפסידה את ההובלה, מבין עד כמה קריטית העובדה ש"שותפיו הטבעיים" ימשיכו להוות רוב גם בכנסת הבאה.

כמובן שזה המקום להסתייגויות מתישות בנוסח: מדובר רק בסקרים, והכל יכול לקרות, ואולי בכלל המחאה תתחדש בגדול, ולפיד, ודרעי, והכול טוב ויפה. ברור שתהפוכות היו ודרמות התרחשו ועקרונית ייתכן שיהיה מהפך, אבל לא סביר שכך יהיה.

אמנם אין מסוכנת מהזחיחות, לראשי ממשלה בייחוד, היא מעוורת ומוליכה שולל. ועדיין, כשבוחנים את מצבו של נתניהו בימים אלה, ייתכן שיש גם יוצאים מן הכלל. הוא אולי כבר לא יגיע להסכם עם הפלסטינים, ואולי גם לא יתקוף באיראן, אבל את הקדנציה הבאה, על האיורים ותרשימי הזרימה שיתלוו לה, הוא מן הסתם ישיג.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10