גינטר גראס: "ישראל דומה למיאנמאר ולמזרח גרמניה"

האם גרמניה מתחילה לשכוח את לקחי השואה? האם ישראל, שנהנתה ממעמד מיוחד בציבור הגרמני אחרי מלחמת העולם השניה, מתחילה להיראות כסתם עוד מדינה בקהילייה הגלובלית, שגרמניה אינה חייבת לה דבר? ממאמר ב"ניו יורק טיימס", שמנתח את תגובת הציבור הגרמני לשירו של גינטר גראס על העמדה ה"תוקפנית" של ישראל כלפי איראן, אפשר להתרשם שהשיר פתח תיבת פאנדורה של תחושות אנטי-ישראליות בציבור הרחב בגרמניה. השורה התחתונה של המאמר הוא, שדעת הקהל בגרמניה, בניגוד לעילית, שוב אינה רואה עצמה כפותה באזיקי התקינות הפוליטית בכל מה שקשור לישראל.

כזכור, בשיר "מה שחיייב להיאמר", שראה אור בעיתון "זיודויטשה צייטונג", במינכן, בתחילת אפריל, כתב גראס שישראל היא איום על שלום העולם בגלל אזהרותיה שהיא עלולה לתקוף את המתקנים הגרעיניים באיראן. כאשר גרמניה מספקת נשק לישראל, לרבות צוללות, היא מסתכנת בכך שהיא תיעשה שותפה ל"פשע שאפשר לחזותו", על פי השיר.

בראיון באותו עיתון, בעקבות פרסום היצירה, אמר גראס, כי כוונת השיר אינה לתקוף את מדינת ישראל אלא את מדיניותו של ראש ממשלתה, בנימין נתניהו. בתגובה גינה ראש הממשלה את השיר כ"מביש" ומשרד הפנים אסר על גראס לבקר בישראל. גראס היה חבר בוואפן אס.אס. בצעירותו.

ובינתיים, במאמר חדש, שלשום (ה'), משווה גראס את ישראל למיאנמאר ולמזרח גרמניה לשעבר, שתי המדינות האחרות שאסרו עליו להיכנס לתחומן.

לכאורה, העובדה שפוליטיקאים וסופרים רבים בגרמניה גינו את שירו של גראס, ומאמרים רבים בעיתונים ובמגזינים הצטרפו אליהם, מצביעה על כך שהציבור הגרמני דחה בשתי ידיים את "מה שחייב להיאמר". אך כשבוחנים את הטוקבקים ותגובות אחרות באתרים גרמניים נחשפת תמונה אחרת לגמרי, גורס "ניו יורק טיימס".

על פי מחבר המאמר, נגע גראס בנקודה רגישה בציבור הגרמני ונתן ביטוי לתסכול מישראל, שמובע בדרך כלל בשיחות פרטיות ורק לעיתים נדירות בהתבטאויות ציבוריות, שצללי העבר עדיין מרסנים אותן. לפני דור, התסכולים הללו מושמעים בוויכוחים סביב שולחן ארוחת הערב במטבח, או בבאר המקומי, אך עתה הם פרושים לעיני כל, לא רק בשירו של גראס אלא גם בפורומים ברשת ובקבוצות בפייסבוק.

ה"טיימס" אומר, שמילה אחת חוזרת ונשמעת בעקביות בדיונים העכשויים על ישראל בגרמניה: אלה. הטענות שמותחי הביקורת על ישראל הם אנטישמים נתפסות ע"י רבים בגרמניה כמכשיר קהה להשתקת דיונים, שהנפתו פגעה גם ביכולתו של גראס לחוות דעתו על הסכנות שגלומות בהתקפת מנע ישראלית על איראן.

"כל אימת שאתה אומר משהו שאינו עולה בקנה אחד עם התקינות הפוליטית הצרופה ביותר, יש סיכוי של 99% שמישהו יגדיר אותך כימני", אמר לעיתון מוריץ אגרט, מלחין ממינכן. אגרט העלה ליו טיוב עיבוד מוזיקלי משלו לשירו של גראס. אחת משורות גרסתו לשיר היא: "ישראל, אני אוהב אותך, אך אל תתקפי את איראן".

"כל הדעות (נגד גראס) שמופיעות בתקשורת נכתבו ע"י האנשים שהיה צפוי שיכתבו אותן", אמר ל"טיימס" קלאוס סטפאן שלנגן, שיזם קבוצת תמיכה בגראס בפייסבוק. "אנשים פשוט לא מאמינים עוד למה שהתקשורת מוכרת להם".

נכון ליום ה' בערב, קיבל דף הקבוצה בפייסבוק 3500 "לייק". על הדף תמונה של יונה ותצלום של גראס עם המקטרת שלו, וברקע שבעת צבעי הקשת. "אנו אומרים 'לא' למלחמת תוקפנות נגד איראן", נאמר בטקסט. שלנגן אומר, שהוא ויזם נוסף מטהרים את הטוקבקים מהערות אנטישימיות, אך במידה לא פחותה גם מההתבטאויות מאיימות של חסידי ישראל.

לדבריו, הוא מבין שהביקורות על גראס נובעות מ"הרגישויות הגרמניות ומההיסטוריה הגרמנית... אך המנדט שלנו אינו לתמוך בישראל בכל מה שהיא עושה, אלא גם להילחם בעוולות בכל מקום שבו הן מופיעות, ולפעמים הן יכולות להופיע בישראל".

ביקורת חריפה על ישראל, בעיקר מחוגי השמאל, היא מגמה נפוצה בקרב אינטלקטואלים באירופה, ושירו של גראס לא עורר הרבה עניין ביבשת, מעבר לגבולות גרמניה, אך האליטות הפוליטיות והאקדמיות בגרמניה נותרו חסינות ממגמה זו והן נוטות לראות בתמיכה בישראל חלק מאחריותה של גרמניה לישראל אחרי השואה. אבל תגובת הציבור הרחב למחלוקת סביב גראס מראה שתמיכה אוטומטית בישראל הולכת ונשחקת ככל שמתפוגגים הזכרונות ממלחמת העולם השניה. "במגמה הפופוליסטית שמסתמנת עתה בהיקף נרחב, כל הציבור הגרמני מתייצב מאחורי גראס", אמר ל"טיימס" גיאורג דיאז, עיתונאי בשבועון הגרמני "דר שפיגל".

בגרמניה, כמו במדינות אחרות באירופה ובארה"ב, הסכסוך עם הפלסטינים הצמיח מותחי ביקורת על ישראל. מבחינת גרמנים, שהפנימו פציפיזם כלקח החשוב ביותר של מלחמת העולם השניה, ההתבטאויות התוקפניות של ישראל כלפי איראן נשמעות מאיימות. וכך, פציפיסטים רבים חשו להגנתו של גראס. הם מביעים שמחה על כך שהוא העלה לדיון ציבורי את האפשרות שישראל תנחית מהלומת מנע על איראן. "לקולו של גראס יש משקל רב בגרמניה, אמר ל"טיימס" מאנפרד סטנר, ראש "רשת השלום הגרמנית" בבון. "אנו אומרים זה מכבר שחייב להימצא פיתרון פוליטי לסכסוך".