אדריכל עמי מור: "אני צעצוע של יזמים"

מספר אחד "אני לא אילן פיבקו, אני לא ממתג אותי. אני האדריכל מספר אחד בארץ, וכבר עשר שנים הכי גדול בישראל. אני לא מהאדריכלים שמוכרים את עצמם ולוקחים לעצמם יח"צנים. תכנון זה לא קונפקציה, זה לא ליין של מותג. מי שרוצה פיבקו או (אורלי) שרם, יכול ללכת אליהם. אני מוכר את המשרד שלי - את השירות המקצועי שהמתכננים ושאר האנשים שלי נותנים".

באזז חסר תועלת "הגעתי למה שהגעתי בלי פרסום. בשוק הצר הישראלי, אין לי בכך שום צורך, כאן כולם מכירים אותי ואני מעביר את המסר שלי הישר ללקוחות. העיתונות בארץ לא מפרגנת, גם האנשים פה לא מפרגנים, ולכן אני לא מאמין בתועלת החשיפה התקשורתית. כתבת פרופיל היתה עושה אותי יותר מוצלח? לא נראה לי. יש אדריכלים שמה שעושה להם את זה הוא להיות מוזכרים שוב ושוב בכתבות. לי זה לא מזיז, ובכלל - ה'באזז' לא מועיל לקליינטים, זה לא מה שהם רוצים. בחו"ל אני מוכן להתראיין, כי זה יביא לי עבודה. פה אני ממש לא צריך את זה".

נביא בעירו "המותג 'מור' עבד ועובד טוב מאוד בחו"ל, יש מדינות שבהן אנחנו מותג ממש חזק: ברומניה, באוקראינה, בבולגריה, סרביה ובעצם בכל אקס-יוגוסלביה. הלקוחות שלנו שם בעיקר מקומיים, ויש גם שיתוף פעולה עם יזמים ישראלים גדולים. אנחנו עושים למשל את הקניון הגדול ביותר במזרח אירופה, הוא יהיה גדול פי שלושה מעזריאלי. בחו"ל אני לא צריך את ה'יסקי' לפני ה'מור' - בחוץ לארץ המותג הוא MYS (ה-M של 'מור' ניצב לפני ה-Y של יסקי - מ"מ), כי השם 'מור', יותר חזק שם מהשם 'יסקי'".

דינוזאורים (1) "באמצע העשור הקודם 'מור אדריכלים' כבר היה משרד גדול מאוד. עבדו אצלנו שלושים וארבעים אדריכלים, ואני חששתי שנתגלגל למצב 'דינוזאורי', שנהפוך לגוף גדול עם ראש קטן - אז יצאתי לחפש עוד ראשים. רציתי למצוא תאום-עסקי שישלים אותי. הייתי פרוש על 30 פרויקטים בכל אקס-יוגוסלביה, ניהלתי פרויקטים לכל מיני נוחי דנקנר מקומיים, אנשי עסקים שמחזיקים ב-17% מכלכלה של מדינה והיה לי ברור - או שאני מוצא שותף, או שאני מתחיל לדחות פרויקטים. זה לא היה צורך במוניטין, שום מוניטין לא היה עוזר לי באירופה. הייתי צריך מישהו לחלוק עמו עבודה".

חולקים את החמאה "בעולם העסקי כשמספר 1 ו-2 נלחמים, מי שנהנה לבסוף הוא מספר 3. יסקי-סיוון ומור היו אז שני המשרדים הגדולים לתכנון בשוק המסחרי בישראל, נלחמנו ואכלנו אחד את השני הרבה זמן, עד שלפני שש שנים שמנו את האגו בצד, התאחדנו, ומאז אנחנו מחלקים את החמאה בין שנינו".

דינוזאורים (2) "קובי (הבן של אברהם יסקי), נושא בעול כבד מאוד. הוא צריך להמשיך מוניטין. זה לא עניין פשוט כשיש מורשת, ואנחנו קיבלנו בבית חינוך שאסור לבעוט במורשת. 'פייד אאוט' מקצועי זה לא דבר קל, אבל אדריכלות היא לא מקצוע לפנסיונרים, אין אפשרות ל'פארט טיים ג'וב'. אבא שלי, האדריכל יצחק מור, הכין אותי לתפקיד היורש הרבה שנים, הוא לימד אותי וזכיתי לעבוד איתו הרבה שנים. האדריכל יצחק ישר (הלך לעולמו בגיל 91 לפני שנה - מ"מ) היה ארכיטקט טוב, ולאבנר ישר, בנו, היתה בעיה של הערכה כלפיו, הוא בעט באבא שלו. אני עובד הרבה עם חברות משפחתיות ומכיר את הבעיה. אומרים 'אולי נשחרר קצת עצמאות לצעירים', והצעירים שמתכוונים אליהם, כבר בני שישים. אני מקווה שכשאגיע לפרק שאתחיל לרדת, שאדע לשחרר, בבוא זמני שלי. לא לכולם יש הענווה הנדרשת, לא כולם יודעים לשחרר".

עשרות חולי-אגו "לאבא שלי ולאברהם (יסקי) היה ראש אחד מבחינה מקצועית, הם לא התקרנפו או משהו כזה, שניהם היו אדריכלים שפשוט לא שאפו לכופף יזמים בגלל קפריזות אדריכליות. במשרד שלי יש עשרות אדריכלים, שכמעט כולם חולי אגו. אין דבר כזה פרויקט פשוט, ואין דבר כזה פרויקט קל, אבל לא צריך להתקרנף. פתרונות תכנוניים יכולים להגיע מכל גורם בפרויקט - מהתנאים הקיימים במגרש עצמו, ועד דרישות הלקוח, שגם הוא יכול להיות מקור השראה. בסופו של יום, זו נוסחא פשוטה: ככל שפרויקט טוב, הבא אחריו יהיה עוד יותר טוב וככל שמתכננים יותר, מקבלים יותר אחוזים לארכיטקטורה, ואז המעמד המקצועי מתחזק".

תחביב יקר "רוב האדריכלים עובדים כמו חמורים. זה מקצוע לא מתגמל, במשרד כמו שלי בספרד, בשוויץ, בפולין, מקבלים הרבה הרבה יותר תמורה וכסף. אדריכלים עובדים המון שעות ביממה, ואם מחשבים את שכרנו לפי שעה - אנחנו מקבלים פחות מעובדים סוציאליים. כשמזמינים מהמשרד שלי עבודה, זה מפני שיש למזמין כוונה להקים פרויקט רציני. אני לא הובי זול ואני לא האדריכל משה צור - לא אתאבד על בניין בשביל לקבל עבודה. אני לא מוכן להפסיד על פרויקט, בעיני זה פסיכי. בחדרי במשרד ניצב פוסטר הומוריסטי שבו תצלומי בני משפחתי מחופשים לנהנתנים - עם סיגר, יהלומים ויאכטות, על רקע תפאורה מתאימה. על הפוסטר כתובה בקשה בשמם להתחשב בכך שאני צריך לתחזק את אורח חייהם הבזבזני ולכן 'אתה' (כלומר הלקוח) מתבקש להימנע מדרישות להנחה במחיר'".

אין לנו מתחרים "רוב העבודה שמגיעה כיום למשרד המשותף היא מלקוחות קיימים, אין לנו מתחרים כי אף אחד לא יכול להתחרות איתנו על לקוחות שלנו. אנחנו מבינים אותם ברזולוציה עמוקה, מכירים את ה'ביט אנד בייטס' שלהם, ואנחנו עובדים יחד הרבה שנים. אני יכול להגיד בשלווה שיש לי קליינטים נאמנים, אדוקים, כאלה שירשתי אותם עם המשרד, והם - הלכה למעשה - ירשו אותי מאבי. הם איתי כי הם יודעים מה יקבלו ממני ולא יקבלו במקום אחר".

אזהרה מאבא "אני בן של אדריכל שעיקר עבודתו הייתה בתכנון בסיסי חיל האוויר בארץ. הוא תכנן את עובדה, חצרים, רמון. נולדתי לתוך האדריכלות, ואיני יודע אם הייתי מגיע למקצוע אלמלא אבי. אולי גם משהו מכישרונו עבר אלי, אבל כשהלכתי לטכניון אבא ניסה לשכנע אותי שלא ללמוד את המקצוע. הוא אמר לי: 'סביר להניח שאת רוב מה שתרצה לעשות - לא תוכל לעשות, ואת רוב מה שתעשה - לא יהיה מה שתרצה, והוא צדק. זו עובדה".

אפקט 9/11 "את מפקדת חיל האוויר שנמצאת בקריה בתל אביב תכננו כבניין רב קומות, שהיה אמור להיות גבוה מאוד. איתרע הגורל שתוך כדי בנייה, כשהיינו כבר בשלבי ביצוע, קרה הפיגוע בבנייני התאומים במנהטן ולא חלף זמן רב משהפנימו בצבא את האירוע עד שאנו נקראנו לשנות את התוכניות המקוריות. בחיל האוויר תפסו רגליים קרות מהגובה - ובמקום שהעסק יתנשא השמיימה, הורו לנו לפרוש אותו לרוחב, ולמעשה לחלק את המבנה לשניים. לצערי, הרווחתי מצוין, כי השינוי דרש תוספת הרבה מאוד שעות תכנון, ושילמו לנו עליהן כמובן, ככה זה: כשיש שינויים - אדריכלים מרוויחים".

אולקוס בקריה "על כל פרויקט שתכננתי, אני מוצא את עצמי חושב אחרי שהסתיימה בנייתו שאולי יכולתי לעשות אותו טוב יותר, אבל מבנה מפקדת חיל האוויר, פשוט שובר את ליבי. ייאמר לזכותו של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר באותם ימים, שהוא הבין שמפקדת חיל אוויר מתכננים פעם אחת, ולכן צריך לעשות את כזה כמו שצריך, אבל בשיא הכנות אני מצהיר שהייתי מוותר על כל הרווח שהרווחנו, תמורת השארת הבניין במראה שנתתי לו בתכנון המקורי. התכנון החדש הפך אותו מבניין למתחם, והוא היה אמור להיות בניין מושלם, המבנה היפה ביותר שתכננתי אי פעם. גם אחרי השינוי הוא נשאר לא רע, אפילו זכה לבסוף בפרס עיצוב מכובד, אבל בכל פעם שאני עובר שם וחושב איך הבניין היה אמור להיראות, נהיה לי אולקוס, זה פשוט שובר את לבי".

רוח המפקד "זה אחד המבנים המורכבים בעולם, ואחד היקרים שבהם. היינו צריכים לתכנן סביבת מחייה ופעילות לאלפי אנשים שצריכים לשהות בו, בלי שעות, יום יום, לפעמים בלי לצאת ממנו מספר ימים, תחת לחץ וברמות תפקוד גבוהות. לימים, הבת שלי בילתה בו את השירות הצבאי שלה. זה היה אתגר, עמדנו בו, וצריך לתת את הקרדיט לשותף שלנו במקרה הזה - דן חלוץ. אני לא רוצה להתבטא במלים גבוהות כמו 'חזון', זה לא הסגנון שלי, אבל ייאמר לזכותו שבמהלך הבנייה - וזה לא היה קצר, וכאמור גם לא פשוט, הוא הפגין הרבה מאוד ענווה. הכרתי אותו מקרוב. הוא טיפוס שנוצק מחומרים של מנהיג".

הבית של אורלי "כל אחד רוצה לבנות בניין בלי הגבלות תכנון רגולטוריות ובלי מגבלות תקציב. גם אני רוצה, אז מה? אנחנו לא האדריכלים של עצמנו. אנחנו אדריכלים של לקוחות, ולכן בסופו של יום אנחנו לא עושים מה שאנחנו רוצים, אלא מה שהמזמינים רוצים. הפתרון התכנוני צריך להיות יצוק על הלקוח ולא על גחמות האדריכל. לקוח שעושה בית אצל אורלי שרם, למשל, לא גר בבית שלו, הוא גר בבית של אורלי שרם".

הוט קוטור "יש ליגת על של מתכננים: נורמן פוסטר, סטיבן הול, לואי קאהן. הם דוגמאות אקסצנטריות של כישורים, ההוט קוטור של האדריכלות. בארץ יש לנו ברכה חיוטין, שעושה הרבה כבוד למקצוע והרבה כבוד לעצמה. היא מתעסקת בפרויקטים בעומק ויש לה אפשרות להשקיע את עצמה לתוך כל אחד ואחד ולתת בו את האמירה שלה. היא יכולה להרשות לעצמה, וזה גם יוצא לה מצוין בדרך כלל. אני בנישה אחרת, המשרדים המסחריים מוכרים דבר אחר. בסופו של דבר, היצירתיות שלנו מוגבלת, אני צעצוע של יזמים".

אוויר פסגות "אני מסתובב ברמה של מנכ"לים ומקבלי החלטות, אני אוהב את האזור הזה. זה דבר נפלא להסתובב עם האנשים הללו, להיות בפסגה, במקום שבו קובעים חזון ודנים ביישום שלו. בעבודה איתנו הם נתקלים בעולם חדש וסוגיות מזן שלא הכירו ואנחנו, כאדריכלים, צומחים מבחינה מקצועית כשאנחנו מיישמים את ההחלטות שלהם".

מכבה שריפות "אנחנו חולקים את העבודה: יוסי (סיוון) על חטיבת התכנון, קובי (יסקי) אחראי על תב"עות, בנייה ירוקה והדמיות ואני - מנהל כללי ומכבה שריפות. אנחנו אחראים על תקציבים שמסתכמים במיליארדים, בארץ ובחו"ל, לכן הבאנו מנהל מקצועי, יעקב נס-אל, שניהל את קרדן, והיה סמנכ"ל בנטוויז'ן. אני מבלה הרבה זמן בחו"ל והמשמעות של משרד בסדר גודל שלנו בלי מנהל טוב, היא לנסר את הענף שאנחנו יושבים עליו".

מצב השוק "נדל"ן הוא זירת השקעה לטווח ארוך ואדריכלות היא הגורם הראשון שנעצר. אותה באמת אפשר לעכב כשהכסף מתמהמה, ומבין ענפי האדריכלות, הענף המסחרי הוא הראשון שנפגע בזמני משבר. בענף המגורים, במקרים רבים היזם כבר התחייב לבנות, קיבל כסף מקונים והוא לא יכול לעצור, בתחום המוסדי לא מפסיקים לבנות כי יש תקציב ממשלתי ושם הכסף לא נפסק. אנחנו, כמשרד מסחרי מובהק, יכולים לשמש ססמוגרף מהימן למצב השוק. בתחום המסחרי, אם ליזם יש בעיה, הוא יעצור, אלא אם הגיע לנקודת אל-חזור כלשהי, שזה נדיר. כקורא "גלובס" אני מחכה בימים אלה כל רגע למכה שתבוא, זה הרושם המתקבל מהכותרות. לדעתי יש קצר תקשורתי בין הבאזז העיתונאי ליזמים - אנחנו לא מרגישים שום בעיה ושום עצירה. אני זוכר את המצב באירופה בסוף העשור הקודם, כשהיו לנו פרויקטים רבים שנעצרו. אז סגרנו משרד באוקראינה כי השוק מת לגמרי. סגרנו גם במשרד בהודו, אבל שם המניע היה יותר המרחק שלא אפשר שליטה".

מצוקה מעבר לפינה "הביקוש לבנייה בישראל לא ייעצר. יש בארץ גידול אוכלוסייה שנתי בשיעור 2.5%, יש 100 אלף זוגות שמתחתנים ומתגרשים בשנה. דירה אחת של משפחה, מולידה פתאום צורך בשתיים. בשיא המרץ של ענף הבנייה, הצליחו לבנות כאן 50 אלף דירות חדשות בשנה אחת. אם רק קצת יתחילו לחשוש וינמנמו עוד פעם, שוב נהיה במחסור. הגידול והצמיחה באוכלוסייה לא מולידים ביקוש רק למגורים - זה עוד בתי חולים, עוד בתי ספר, עוד אוניברסיטאות, עוד כבישים ומדרכות וכן הלאה. בית החולים שאנחנו מתכננים כעת באשדוד הוא ל-300 מיטות. הוא עוד לא קם, וכבר עכשיו זה לא מספיק. אני לא רואה שום תרחיש שבו יעצר בשנים הקרובות ביקוש לתכנון בגלל סיבות מקומיות".

עזריאלי עשה "את מגדלי עזריאלי אנחנו תכננו. אז דוד עזריאלי אומר שהוא תכנן, זה בגלל שהוא אוהב לחשוב שהוא עושה הכול. האמת היא שהשטות שאין דרגנועים בקצה המסדרונות של הקניון, שבגללה קונים צריכים ללכת הלוך וחזור למרכז החלל כדי לעבור מקומה לקומה, זה באמת בגלל עזריאלי. זה לא דבר שהיה עובר בתכנון שאני הייתי חתום עליו".

צבע ירוק וגרביים "אני מוכר הרבה יותר מעיצוב. אני יודע לתכנן מבנה שיגרום לאנשים לקנות, כי אני יודע איך צריכה להתנהל תנועת מבקרים בתוך קניון ואיך לחולל אווירה שתענה על ציפיות היזמים. אני יודע כיצד תשפיע תוספת 20% צבע ירוק בקניון על הרצון של המבקרים לקנות עוד זוג גרביים, ומה יצטרכו הסוחרים כדי לתפקד בחנות באופן יעיל. זה לא ארכיטקטורה, זה שיווק. תכנון קניונים זו תורה".

קניבליזם מסחרי "כשאנחנו בונים קניון אנחנו עלולים לעשות קניבליזם למתחרים שלנו, לקניונים אחרים. ברור שכל קניון שאנחנו בונים בסביבה רוויה משפיע על המאזן של הנדל"ן המסחרי. יש מקום למדיניות שתנחה מה לבנות ואיך - מבחינת מיקום ומבחינת עיצוב. בקניון עיר ימים בנתניה ראש העירייה, מרים פיירברג, דוחפת לארכיטקטורה טובה. לא היינו מתכננים שם - והיא לא היתה מאפשרת - בניית 'קופסא טיפשה'. הקניון מפלרטט עם החוץ. זה קניון שנחווה בנסיעה, כי רוב האנשים חולפים על ידו במהירות 90 קמ"ש - והצלחנו, בעיצוב ובמבנה, להתכתב עם זה. לשיטתי - אני מחזק את הסביבה שאני בונה בה קניון".

מוות והתחדשות "אני חי בשלום עם הקניונים. מה שקורה ברחוב דיזינגוף הוא המוות הזמני שגרמו הקניונים - פעם הרחוב התחיל בדרום, והיום הוא מתחיל בצפון. הקניונים מרכזים את הקונווציונאלי - הלקוחות מחפשים את הנקודה הקרובה ביותר, הם לא מחפשים ייחוד. הם רוצים קסטרו, הם רוצים זארה, וזה ממש לא אכפת להם אם ימצאו את המותגים בקרית שמונה, תל אביב או אילת. כך שמבחינת האבולוציה האורבנית, הקניונים דוחפים את הרחוב לפתח ייחוד. לרחוב הראשי אין ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש, בחנויות בוטיק, בבתי קפה וכן הלאה".

זעזוע אורבני "הבון טון הוא להכות באדריכלות של ל'קורבוזייה - אם כל חטאת (נחשב לאבי תנועת הפירבור - מ"מ). בכל אחד אפשר למצוא את הרע. אני גידלתי את הילדים שלי ברמת אביב ג' - שכונה מזעזעת מבחינה אורבנית. זה פרבר, ולא שכונה עירונית, אבל היא גן עדן של איכות חיים. הילדים לא חצו כביש בדרך לבי"ס. לאורבניסטים אני מזכיר שהחלל האורבני בתל אביב המהוללת הוא גדר שמפרידה בין המדרכה לבית. זה יותר טוב?".

מגדלי פריפריה "היוקרה שהתחילה במגדלי אקירוב זולגת לפריפריה. עכשיו גם בנתניה וראשל"צ רוצים. זה לגמרי הוגן, שהאיכות פורצת את גבולות מתחמי המיליונרים והמיליארדרים התל אביביים".

חלון וכישרון "אני מבין באנשים ובפרויקטים. אני מבין פוטנציאל של מגרש ומה הלקוח רוצה. זה לא אמנות ולא מכירות. כדי להצליח צריך 'טו דליוור'. גם אני וגם יוסי (סיוון) חושבים בגדול - לא עוסקים רק בפרט של החלון. אני מחשב מה יעשה לאלקו אם הפרופילים במגדל אלקטרה יעלו 1,200 שקל לחתיכה. כישרון אדריכלי לא מספיק כדי להצליח בתחום. סוד ההצלחה שלי הוא שאני מתחשב גם בצד העסקי והתדמיתי של כל פרויקט. זה הפנים של היזם וגם הכיס שלו. לפעמים אני עושה דברים שאני לא אוהב, אבל אני מבין שזה חלק מהמשחק".

עמי מור

גיל 55

מצב משפחתי נשוי בשנית 5 (כולל ילדי האישה השנייה)

מגורים וילה שתכנן לחבר ברמת השרון ולבסוף קנה אותה

השכלה פקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון (1983)

שותפות יסקי-מור-סיון שותפים: יובל יסקי ויוסי סיוון. סיוון ויסקי היו שותפים מראשית שנות ה-70 במשרד "יסקי-סיוון' ושני המשרדים התמזגו ב-2006

המשרד במגדלי בסר ברמת גן, 110 עובדים מתוכם 65 אדריכלים.

מספר 1 דורג ע"י D&B כמשרד התכנון הגדול בישראל ב-2012

פרויקטים ניצבים מפקדת חיל האוויר בקריה בת"א, בית אלקטרה בת"א, הנהלה מרכזית של בנק דיסקונט בפינת יהודה הלוי והרצל בת"א, קניון עיר ימים בנתניה, בית ביטוח ישיר בקרית אריה בפ"ת.

פרויקטים בתכנון מגדל מגורים בפרישמן פינת דיזינגוף, פרויקט המגורים "לגון" בנתניה, קניון מליסרון בבאר-שבע, מגדלי הצעירים בת"א, החלק של המגורים במגדל עלית (האדריכל סמי טיטו מתכנן את החלק המסחרי), הקניון בפרויקט השוק הסיטונאי של גינדי בתל אביב, הקניון הגדול ביותר בסרביה, קניונים במזרח אירופה.