לסמח"ט כואבת היד

"קשה. כואב ביד". כך אמר הבוקר (ג') הסמח"ט מהבקעה, סגן אלוף שלום אייזנר, בצאתו מבית הכנסת. ובאמת, לאן יילך אדם מכה אם לא לבית הכנסת?

לי זה מזכיר מאוד את הביטוי המפורסם "מכה קלה בכנף" מפיו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. בכל מקרה, אני מניח שפניו של המפגין הדני כואבים יותר מידו של האדם שהיכה אותו.

אגב: עד לרגע זה לא ראיתי בשום מקום מה באמת קרה לידו המסכנה של הסמח"ט. הוא טען, באמצעות "מקורביו", שהמפגין הדני אנדריאס שבר לו שתי אצבעות. מישהו ראה תעודה רפואית? מישהו מצא תמונה בה נראה אנדריאס תוקף את הסמח"ט?

מה שמטריד יותר, זו ההתיחסות של הציבור ושל נציגיו לפרשה. התייחסות שקיבלה הבוקר ביטוי מאלף ב"עיתון של המדינה", הלא הוא "ידיעות אחרונות".

מנהג עיתונאי לא חדש, אבל לעומת זאת פסול, הוא לפרסם שתי דעות נוגדות, גם כשמדובר במקרה בו אין שתי דעות. או כאשר דעה אחת מייצגת 90% של צדק, והאחרת רק 10%. כך "מחנכים" את הציבור ששתי הדעות ראויות ולגיטימיות באותה המידה.

זה איזון זה?

את עבודת ה"איזון" אמורים לבטא העיתונאים חגי סגל, חובש כיפה, כמקובל במקרים כאלה; ולעומתו, איתן הבר הוותיק והטוב. אבל בפועל אין הבדל של ממש בין עמדתו של הדתי המשיחי לזו של החילוני המפוכח.

סגל מגדיר את מעשהו של אייזנר כ"שלומיאליות". הבר בוחר במילה "טיפשות". שניהם מאותה סיבה: "בשנת 2012 צריך כל קצין בצה"ל להבין שמצלמות נמצאות בכל פינה", כותב הבר בטורו, ובמילים קצת אחרות טוען גם סגל.

כלומר, לפי שני הכותבים, חטאו היחיד, או העיקרי, של מניף רובה הפלדה על המפגין הוא ששכח שיש מצלמות.

מזה, נדמה לי, עולה מסקנה ברורה: לו ידע אייזנר בוודאות שאין מצלמות באזור, זה היה בסדר גמור אם היה מכה את המפגין אנדריאס בפניו, ואולי גם בשאר גופו. ואולי לא רק אותו. העיקר שלא יהיו צלמים וצילומים כאשר הדברים הללו מתרחשים. עוד דבר היה אייזנר צריך לדעת לפני שהניף את רובהו: "שהרבה אנשים מחפשים את צה"ל", כך לפי הבר. ללמדנו שהבעיה היא בכלל ש"מחפשים את צה"ל". ואני לתומי סברתי שהבעיה היא ש"מוצאים" את צה"ל.

צפירת הרגעה למתלהמים

כדי להרגיע מתלהמים פוטנציאלים, כנראה שאני צריך להדגיש שוב: את המפגין הדני ואת חבריו, שבאים לכאן לעשות צרות ולהשתזף, אני די מתעב.

כל זה לא מצדיק בשום אופן הכאה ללא סיבה של אף אדם. מי שעושה זאת צריך להיענש בחומרה.