נסעתי ברחובות חורפיש, הכפר הסמוך, והייתי באמצע שיחת טלפון עצובה עם נתי, חמותי המדהימה. שאלתי אותה מה שלומה, והיא ענתה לי בקול ענות חלושה "אותו דבר כמו אתמול וכמו היום שלפני. אין בשביל מה לחיות". בדיוק באותו רגע קלטתי על אחת המדרכות בכפר איש צעיר שהוריד מכת גרזן על עגלה לבנה יפהפייה שעמדה שם בשקט.
בעל החיים הגדול והמפואר הזה התמוטט בהילוך איטי. דם נשפך לו מהפרצוף. עצרתי והסתכלתי, לא מאמין שזה באמת קורה. מהרמקול של הטלפון נתי המשיכה לדבר. אבל אני כבר לא שמעתי אותה. הסתכלתי לתוך עיניה של העגלה הנגמרת, הסתכלתי על רגליה שהונפו לאוויר במעין תחינה איומה ואילמת. לחצתי על דוושת הגז וניתקתי את השיחה בטעות. הייתי מעורער לגמרי.
לו זה היה קורה ברחוב מרכזי בתל-אביב או בירושלים, תארו לכם איזו התקהלות הייתה נוצרת, איך כל צעירי אנונימוס האידיאליסטים היו צועקים "רצח", אבל בחורפיש עולם כמנהגו נוהג. זה לא שאני צמחוני, אבל אני מעדיף ברוב צביעותי לא לראות את האקט הזה, ולהתייחס לפרה בפרגמנטציה מוחלטת, קטעים-קטעים. זה השייטל, זה האונטר ריב, והנה האנטרקוט על העצם.
נסעתי מהר הביתה, מנסה להרחיק מעיניי את מחזה הדמים הזה, והתקשרתי שוב לנתי. "אוי, מה שלומך ארז", היא שואלת אותי בצרפתית, "למה אתה לא בא לבקר?" אבל נתי, אני עונה לה בעברית, הרגע דיברתי איתך בטלפון ופשוט הקו התנתק, שיקרתי חצי שקר. "טוב, אני לא זוכרת", היא אומרת. עברו רק חמש דקות מאז השיחה הקודמת, איזו מחלה מזופתת.
כבר כמעט שלוש שנים מאז שנתי אובחנה כחולת אלצהיימר. לאט-לאט הזיכרון הולך, התודעה נמחקת, כמו לוח שמורה קפריזי ואכזרי מוחק באופן אקראי בסמרטוט רטוב. לאט-לאט האישיות מתפרקת. כשמישהו במשפחה חולה בסרטן, יש התגייסות כללית. יודעים מתי יש כימותרפיה, מתי ההקרנות, הניתוחים. יש תקווה, סוג של מאבק הרואי ברוחות ובשדים. אבל אלצהיימר הוא משהו אחר. לאט ובהדרגה האדם הופך למישהו אחר.
האישה המדהימה הזאת, שהייתה הולכת למחסום ווטש בכל שבוע, שהייתה אינטלקטואלית ובעלת מודעות פוליטית וחברתית, שקראה המון, יושבת כמו בודהה על הספה שלה ברגליים משוכלות, ומלטפת את גור החתולים שאימצה. פוליטיקה כבר לא מעניינת אותה. כבר לא זוכרת מה היא קוראת.
אני חייב להתוודות שאני לא בא מספיק לבקר אצלה. לא שולח סירי אוכל כמו שהייתי צריך. לא מצלצל בכל יום. איך זה יכול להיות, אני שואל את עצמי, שככה אני גומל לה על כל השנים שבהן קיבלה אותי כבן, לאישה שהייתה דמות מיתולוגית לכל מי שעבד במאפייה ובמסעדה בכל השנים האלה.
היא הייתה גם טבחית פנטסטית. במיוחד היו מפורסמים מרקי הקטניות שלה. מושלמים. עד היום, בכל פעם שבה אני מכין מרק שעועית כלשהו, מיקי מיד משווה אותו למרק השעועית שלה. אבל נתי הפסיקה לבשל לחלוטין. ולפני שהפסיקה, היא שכחה באופן פלאי את כל המתכונים שלה. פתאום התחילה לכבס עוף במים חמים, אפילו בלי מלח.
היא - שגילתה לפני עשרות שנים את כל שעועי האזוקי והמאש, היא שהנביטה קטניות במו ידיה ונהגה להסתובב בכל השווקים הכי אזוטריים כדי למצוא תבלינים שונים ומשונים - מכניסה תרנגולת לסיר מים ושוכחת לשים מלח ופלפל. כמה עצוב וכמה מאיים.
כשהגעתי הביתה החלטתי שאני מעמיד מיד סיר מרק שעועית ושולח לנתי. הייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן. לא הייתה לי שעועית בובעס מושרית, אז שפכתי עליה מים רותחים כדי לקצר את התהליך, וניסיתי לשחזר את המרק של נתי. זכרתי שהיו שם בשר, עצמות, וכמובן שעועי בובעס, וגם סלרי ועגבניות. אבל לא זכרתי בדיוק את התיבול ולא ידעתי כמה ומה בדיוק. בכל מקרה, העמדתי שני סירים על האש. באחד שמתי יותר עגבניות ובשני קצת פחות. באחד פטרוזיליה ובשני כמון.
בחרדת קודש חיכיתי שמיקי יבוא, כדי להחליט מה יותר דומה למקור. כשהוא הגיע סוף-סוף, לקחתי אותו לסירים. הרמתי את המכסים ובקשתי שיחווה את דעתו איזה מהם הוא המרק של נתי. הוא הצביע על אחד מהם ואמר, אבל זה לא אותו ריח. הוספתי לסיר האחד כוסברה, חיכיתי כמה דקות, וביקשתי ממנו שיבוא להריח שוב. לבסוף יצאה ממנו אנחה גדולה, והוא אמר שקלעתי בול. כמעט בכה מרוב אושר. היום ייקח אליה את הסיר, ואני מקווה שיהיה לה טעים. והנה המתכון.
מתכונים
מרק הבובעס של נתי
חומרים: חצי קילוגרם שעועית בובעס (משרים במים כל הלילה, או 12 שעות; אם לא השריתם, פטנט לקיצור: שופכים על השעועית מים רותחים וחולטים אותה כשעה. אחר כך ממשיכים בהרתחה על האש כרגיל), 1 קילוגרם צוואר עגל טרי, חתוך לקוביות בינוניות (שני סנטימטרים בערך), 3-4 עצמות רגל, 1 קילוגרם עגבניות בשלות קצוצות, שלושה בצלים קצוצים גס, 2 פלפלים חריפים אדומים מגולענים וקצוצים, 3 גזרים עסיסיים חתוכים לקוביות, 4 גבעולי סלרי חתוכים לחתיכות של סנטימטר, 10 שיני שום חצויות, חצי כרוב ירוק קצוץ גס, 1 אגודת עלי כוסברה קצוצים, 1 כף פפריקה אדומה איכותית, 1 כפית זירעוני כמון כתושים, חצי כף פלפל שחור גרוס טרי, שליש כוס שמן זית עדין, מלח ים גס לפי הטעם.
הכנה: מסננים את השעועית ומכניסים אותה לסיר עם מים טריים על האש. קצת לפני הרתיחה מקפים את הקצף. בינתיים "סוגרים" את העצמות ואת קוביות הבשר שהכנתם בשמן זית בתוך סיר גדול, עד שהם מזהיבים מכל הצדדים. מוציאים מהסיר את הבשר ואת העצמות ומכניסים לתוכו את הגזרים, הסלרי, הבצלים ואת הפלפל האדום החריף. מטגנים כמה דקות תוך כדי ערבוב בכף עץ.
מוסיפים את הפלפל השחור, זירעוני הכמון, הפפריקה, שיני השום ואת העגבניות הקצוצות. ממשיכים בטיגון עוד כ-10 דקות, תוך ערבוב בכף עץ. מוסיפים את עלי הכרוב הקצוצים.
ממשיכים בטיגון עוד 2-3 דקות, ומחזירים את הבשר ואת העצמות לסיר. מוסיפים את השעועית ומציפים במים חמים. מתבלים במלח. מביאים לרתיחה ומקפים את הקצף שנוצר. מנמיכים את הלהבה וממשיכים בבישול עוד כשעתיים-שלוש, או עד שהמרק מסמיך ונעשה טעים. רבע שעה לפני ההגשה מוסיפים את הכוסברה הקצוצה וממשיכים בבישול. מגישים בקערות מרק עמוקות ואומרים תודה לנתי על מי שהיא ועל המתכון שלה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.