היתה לנו אירופה נהדרת

צאו ושאלו יהודי ישראלי מה עולה בדעתו כשהוא נתקל בצמד המלים "יהודי אירופה" או שומע יידיש.

אני נוטלת לעצמי את החירות להניח שהתשובה היא אחת: ילד קטן, טלאי צהוב על מעילו הנושא את זרועותיו בתנועת כניעה, סמטאות ערים מוזנחות, אנשים עגומי פנים, רכבות משא, השער ההוא, אותיות הברזל שמעליו, ותמונות בשחור ולבן של ערימות שיער ונעליים, דמויות גלוחות ראש בכותנות פסים, גדרות תיל, ובורות מלאים בגופות אדם.

בשבעים השנים שחלפו מאז התחוללה המלחמה האיומה וקרתה השואה לעם היהודי, הושקעו משאבים אדירים בתיעוד מוראות התקופה, והרבה פחות בהנצחת העולם היהודי שהשמידה.

האסון הוליד שבועת זיכרון לאומית - לכונן מצבות פיזיות ותודעתיות לששה המיליונים שנרצחו. מוזיאונים, ארכיונים, תוכניות לימוד, סרטים, מחזות וספרים, מסעות לפולין ו"מצעדי החיים", כולם מגוייסים בשליחות הטמעת האימה באירופה בזכרוננו הפרטי.

חינכו אותנו לבכות על הנספים ובכל שנה מזכירים לנו מה עשו בנו הנאצים. מבלי להפחית מהחובה 'לא לשכוח', מקומם אותי שרק זה יתקבע בתודעתנו למזכרת מאותה אירופה, בלי זכר מקסמו ושפע קיומו של העולם שחרב.

שבת בנמל סלוניקי

במאתיים השנים שחלפו לפני מלחמת העולם השנייה, תפסו יהודים עמדות מפתח כמעט בכול תנועה רעיונית חשובה שהיתה באירופה - ההשכלה, ההתעוררות הלאומית והנחשול הסוציאליסטי.

נזכיר את הפילוסופים הגרמנים-יהודים שלמה מימון ומשה מנדלסון, את המשורר הפולני יוליאן טובים, הסופר יאנוש קורצ'אק ואת הצייר מארק שאגל, את בנימין דיזרעאלי האנגלי וליאון בלום הצרפתי, שכיהנו כראשי ממשלות במדינותיהם, את זיגמוד פרויד ואלברט איינשטיין שהתביעו חותם חד פעמי בתחומם, והרשימה עוד ארוכה. מי שיחפוץ להשלימה, יתכבד להתחיל בחתני בפרסי נובל, ימשיך למנהיגי הרעיונות הסוציאליסטים בגרמניה (ליבקניכט ולוכסמבורג) ומחוללי המהפכה ברוסיה (לנין, טרוצקי, זינובייב וקמינייב).

בארבע העשורים הראשונים של המאה ה-20, תססו חיים בקהילותינו באירופה - כל אדם שלישי בוורשה היה יהודי, כל רביעי בקראקוב. בעיר הנמל היוונית סלוניקי, שבת הנמל בחגי ישראל ושבתות כי חלק ניכר מהסבלים היו יהודים, ועשרות המפלגות היהודיות שהשתתפו בבחירות בפולין, הכניסו ל"סיים" (בית הנבחרים הפולני) נציגים יהודים רבים.

דער ארבייטער שטימע

לכל אחת מהתנועות הפוליטיות היהודית היו ועדי עובדים, מוסדות חינוך פורמלים ולא פורמלים, כתבי עת, אגודות ספורט, ספריות והוצאות לאור פעילות. המסמכים מעידים על עשרות עיתונים, שראו אור בפולנית, יידיש ועברית, עשרות תנועות נוער לזרמים שונים ועשרות רשתות חינוך שלכל אחת מהן עשרות בתי ספר.

אבל את זה לא מספרים לנו. את זה לא מתאמצים שנזכור.

ניקח את הרוויזיוניסטים הפולנים, כמשל. היו להם תנועות הנוער "בית"ר", "השחר", "מצדה", "מנורה", "אחדות ישראל" ו"ברית נשים לאומיות" - תנועה לכל פלח בקהילה: ילדים, נוער, גברים נשים, דתיים ופחות דתיים.

מפלגת הבונד, הסוציאליסטית והלא ציונית - הגדולה במפלגות היהודים, הוציאה לאור לא פחות מחמישה עיתונים בו זמנית: "פולקצייטונג", "אונזרע צייטוג", "דער ארבייטער שטימע", "די וולד" ו"טריבונה", החזיקה ברשת בתי ספר "צישה" ושתי תנועות נוער - "סקיף" (ראשי תיבות של "תנועת נוער לילדים") ו"צו קונפט" (עתיד, תנועת הנוער של הבוגרים).

ולא מנינו עוד את שמונה העיתונים של "הציונים הכלליים" וארבע תנועות הנוער שלה, העיתונים שהדפיסו פועלי ציון ימין (ושמאל), ותנועות הנוער שלהן, רשתות החינוך (שתיים!) של תנועת המזרחי, וארבע תנועות הנוער שלה, והמערך הענק של "אגודת ישראל", שהפעילה שתי רשתות החינוך, בנוסף לישיבות ו"חדרים", ושתי תנועות נוער - צעירי אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

בטרם ירדה השבת על לבוב

הפעילות הענפה בפולין היא רק דוגמא למציאות בקהילות היהודיות באירופה כולה - והרשימה הצפופה והחלקית שלמעלה נועדה להמחיש את האינטנסיביות של חיים אלה.

שנה לפני שאנשים גוועו מרעב ברחובות גטו לודז', הם התלבטו סביב שולחן השבת לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהם, ושנתיים לפני שהמוני יהודים נרצחו באוושויץ, הם התווכחו בבתי מרזח, אם נכון לתמוך במאבק הפועלים והאם ציונות היא אימפריאליזם או שחרור לאומי.

לכן, ביום שבו מתכסים ערוצי המדיה בתמונות האימה ושירי השכול "משם", הבה ניזכר שהיתה לנו גם אירופה נהדרת, אי אז בוורשה, ביאליסטוק, הומל וקוצק; תרבות יהודית לתפארת לבלבה ברחובות קראקוב, חנוכיות ונרות שבת בערו על אדני חלונות ברובנו וריח חלות נאפות ודגים מתבשלים אפפו את חצרותינו, בטרם ירדה השבת על הלבוב.