אריאל שרון טבע את המושג

פרופ' ג'ון ניי היה דיקן ביה"ס לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד. בתחילת העשור שעבר הוא פיתח תיאוריה וטבע שני מונחים שהשפיעו עמוקות על מדע המדינה; עוצמה רכה ועוצמה חכמה. העוצמה הרכה ייצגה ערכים, היסטוריה ותרבות, ואילו העוצמה הקשה הציגה כוח צבאי וכלכלי.

בפרק החדש בעימות המתמשך בינינו לפלסטינים עושים הם שימוש מגוון ומתוחכם בעוצמה רכה, ואילו אנו מתמידים בעוצמה קשה. אולם מה שהיה נכון בעידן המלחמה הקרה והעימות הבין-גושי אינו מתאים היום, ולכן הוא מוצא את ישראל בלתי-ערוכה ובעמדה נחותה מול האויב הפלסטיני ושותפיו מן השמאל הבין-לאומי הרדיקלי.

שני האירועים שאירעו בתחילת השבוע - המטס לנמל התעופה לוד ותקרית הסמח"ט בבקעת הירדן, לצד שביתת הרעב הנמשכת של האסירים המנהליים הפלסטינים, מצאו את ישראל מופתעת, ובתגובתה היא הזיקה לעצמה יותר מאשר הועילה.

אנחנו יודעים עכשיו שהמטס הביא לישראל בסה"כ 80 פעילים פרו-פלסטינים מאירופה, אבל הוא הציב מולם כאלף שוטרים ואנשי ביטחון בשדה התעופה ויצר אפקט של התקפה על ריבונותה של ישראל. לא היה ולא נברא.

ישראל לא הותקפה, ריבונותה לא נפגעה, וחיינו יכלו להימשך בשלווה גם אם 200 או 300 מאנשים אלה היו מגיעים ללוד וממשיכים בדרכם לרשות הפלסטינית. המכתב ששלחה לשכת רה"מ למשתתפים ונתנה לו ביטוי פומבי מוגזם, רק חרך את מעמדנו הבין-לאומי ולא סייע לו.

מי רוצה להשוות בכלל את ישראל לסוריה, לאיראן ולעזה? ירינו ברגליים של עצמינו. אבל בואו נניח שאפילו צדקנו ואסור היה לאשר את בואם. התגובה הייתה צריכה להיות חכמה, נבונה, מתוחכמת. ואת זה לא ראינו.

אפילו אנחנו צודקים

גם בבקעת הירדן ייתכן כי הצדק היה לצדו של הקצין, אני מוכן לאמץ את גרסתו. ייתכן שנעלב מהדברים שאמר לו פעיל השמאל הדני. אולי אפילו פגע בו, אין על כך שום עדות.

אולם מותר לצפות, 25 שנה לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1987, שהייתה ביסודה אזרחית ולא אלימה, כי חיילי צה"ל ובעיקר מפקדיו כבר יידעו להכיל פרובוקציות מסוג זה ולהגיב עליהן באיפוק.

האם לא היה זה אריאל שרון שתבע את המונח - איפוק וכוח?

מה שנשאר בזיכרון, לרגע זה לפחות, הוא חבטת ה-M16 בפרצופו של אותו פעיל. בכך שיחק הקצין לידי אותם פעילים, ובכך הוכיח כי טרם למדנו ששימוש בעוצמה קשה צריך להיעשות בזהירות, במתינות ובתבונה כבר אמרנו לא?

עכשיו נמצאת על סדר היום שביתת הרעב של האסירים המנהליים בבתי הכלא בישראל. גם היא לא אלימה באופייה ומשחזרת שביתות דומות של אסירים בבתי כלא במדינות אחרות בעבר. אין לישראל, מתברר, כלים יעילים להתמודד איתה. אני מניח כי מאסרים אלה לפחות ברובם הגדול מוצדקים ומסייעים לביטחון ישראל.

אני רוצה להאמין בכך. אולם בשני המקרים של שובתי הרעב שהגיעו באחרונה לבתי המשפט נסוגה המדינה וויתרה. התוצאה הייתה שאחרי הצלחתם של השניים הולכים עתה אסירים רבים נוספים, ועכשיו סוגיית האסירים המנהליים עולה על סדר היום הפנימי והבין-לאומי. היא תקשה על ישראל את הטיפול באסירים הנוכחיים ובאלה שיבואו. שוב אנחנו נקרעים בין להיות צודק ולהיות חכם.

אפילו אם אנחנו צודקים בשימוש במעצרים המנהליים, עלינו לעשות כן באופן מדוד, זהיר ונבון כבר אמרנו, נדמה לי.

ונחזור לג'ון ניי: שנתיים-שלוש לאחר שהציג את הדיכוטומיה בין עוצמה רכה לעוצמה קשה, הוא הניח על סדר היום סוג חדש של עוצמה - חכמה. זוהי עוצמה המשלבת במינונים שונים כלים של עוצמה רכה וקשה. זוהי העוצמה שארה"ב בחרה להשתמש בה במלחמה בטרור. זה לא או-או אלא גם-וגם. היא הבינה שצריך להשתמש בשתי העוצמות גם יחד. ישראל חייבת ללכת בדרך זו. עליה להיות קצת צודקת וגם קצת חכמה. ככה זה בעולם.

הכותב הוא ד"ר לתקשורת ולמדע המדינה וח"כ סיעת קדימה