קורבנות אופנה

לפני כמה ימים ישבתי בפאב עם חבורה של אנשים ודיברנו קצת על כדורגל. אחד מהם, הזדהה כאוהד ברצלונה. כמחווה שמגיעה אחרי כמה צ'ייסרים וכמות לא מבוטלת של בירה, התחלתי לשיר עבורו את ההמנון של מועדון הכדורגל הקטאלוני. כבר בשלב די מוקדם, זה של מחיאת הכפיים המשולשת, נוכחתי שהאיש תולה בי עיניים שואלות. אילו היה מדובר רק בביקורת בונה על כשרוני כזמר-עם קטאלוני, הייתי מפנים, נשבע לכם. הבעיה היא שהבחור שמולי, כמו רוב אוהדי ברצלונה בישראל, לא הכיר את ההמנון של קבוצתו - שתודו שזה קצת מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר בקבוצה עם שיר אחד.

***

אני רוצה להקדים ברשותכם כמה משפטים לעניין עצמו, ולא מפני שחשוב לי לצאת פוליטקלי קורקט, אלא מפני שלא אהיה שלם עם עצמי אם לא אומר אותו מראש, ובקול צלול: ברצלונה היא קבוצת כדורגל נפלאה, אחת הטובות בהיסטוריה. המשחק שלה מהנה, שוטף וסוחף, יש בה שילוב נדיר של כישרון אישי מהגדולים ביותר שנודעו אי פעם, ביחד עם משמעת טקטית מעוררת קנאה. אני יודע גם שלא מדובר בהבלחה של דור אחד בלבד, אלא משהו שטבוע ב-DNA של המועדון: זה היה ביתם של קרוייף הגדול ושל מראדונה הענק, של רונאלדו הברזילאי. וכאשר מוסיפים לזה את הסמליות שבהתנגדות לשילוש הספרדי הקדוש של צבא-מלוכה-כנסייה, מקבלים סיפור שהוא הרבה מעבר לספורט.

אז מה הבעיה? שחצי מאוהדי ברצלונה בישראל, אם תתנו להם לקרוא את המשפטים האחרונים, כנראה תולים עכשיו בטקסט את אותו מבט תמה שתלה בי אותו "אוהד" למשמע ההמנון. הם לא באמת אוהדים, הם רק לובשים את החולצה של בארסה כאייקון אופנתי, טרנדי, המותג הנכון להזדהות איתו. קצת כמו A&F, המותג הטרנדי שנמתח על כרס של בן 40 פלוס שבטוח שזה סימן שהוא צעיר, בלי לדעת שזה סימן שהוא פאתטי, ונשבע לכם שאני לא אומר את זה רק בגלל שה-A&F הלגיטימי היחיד שאני מכיר הוא זה שיוצר את ראשי התיבות אלכס פרגוסון.

אני אומר את זה מפני שאם יש דבר שאוהדי כדורגל אמיתיים מתעבים זה "חובבי כדורגל", כאלה שהחיבה שלהם למשחק לא נקנתה בייסורים של האוהד השרוף, כאלה שרואים משחקים של ליגת האלופות, יורו או מונדיאל פעם בארבע שנים. כאלו שלא יצפו בחיים בברצלונה כשהיא תשחק מול ולנסיה או חטאפה, אבל כמובן לא יפסידו שנייה מה"קלאסיקו" מול ריאל מדריד, "עם בירות ופיצוחים" ליד, כאילו אוהד כדורגל אמיתי יכול בכלל לפצח משהו חוץ מאת נשמתו המיוסרת בזמן צפייה במשחק.

שלא תבינו אותי לא נכון: אני בטוח שיש לברצלונה אוהדים אמיתיים, כאלה שעקבו אחריה גם בעונות זוהרות פחות, שידעו איפה נמצא הקאמפ נואו עוד לפני שהפך ליעד חובה בדרך לבר מצווה. הבעיה שלי היא לא עם המוצר, אלא עם השוונג של הטרנד.

וזה לא רק שהורים לנערים מתבגרים קלטו את האטרקטיביות של העיר שמשלבת קצת קולטורה וארכיטקטורה, ביחד עם חנויות מותגים בפסאז' דה גרסייה, טפאסים והמקום השקט ההוא, נו כן, הקאמפ נואו, עם אחד הקהלים המשעממים בתבל, שהעידוד המאופק שלו עומד בסתירה מוחלטת לשמחה על הדשא. מי שעוד קלט את הפוטנציאל של "אופנת בארסה" הם נייקי למשל, שהלוגו המוגדל שלהם (ביחס לגודלו הסטנדרטי על מדי קבוצות אחרות) השתלב יופי עם הלוגו של יוניצ"ף. כולם ידעו לספר על גדולתו של המועדון הקטאלוני, שלא מוכר את שטח הפרסום בחזית החולצה לאף גורם מסחרי, ואפילו משלם ליוניצ"ף, תמורת הזכות לקדם את רווחת הילדים בעולם. מה שלא סיפרו לכם הוא כמה כסף קיבלה בארסה מנייקי, כדי לקשור בין הלוגו של חברה מסחרית שנתונה לביקורת על העסקת ילדים בסדנאות זיעה, לבין זה של הארגון העולמי לשלום הילד.

בשנה האחרונה החליטה ברצלונה להפסיק לוותר על הכנסות העתק הכרוכות בפרסום על חזית חולצות המועדון. נותנת החסות החדשה יחסית, "קרן קטאר", תעביר למועדון 165 מיליון אירו בסך הכל בשנים הקרובות. ואם תבדקו קצת בציציות של האמיר שמאחורי הקרן, תגלו מניפסטים חשוכים מאוד, ברוח האיסלם הפונדמנטליסטי, חלקם רוויים בשנאת יהודים, שאינם עולים בקנה אחד עם התדמית הנקייה של המועדון הקטאלוני. ואם כבר נגענו בשנאת יהודים, אתם מוזמנים לבדוק מה קרה בפעם האחרונה שמועמד יהודי ניסה להיבחר לראשות המועדון. זה רק למקרה שחשבתם שהאנשים שסבלו כל כך תחת שלטון הגנרליסימו פרנקו, יהיו חפים מאנטישמיות.

***

אבל כל זה בסדר, יחסית, הרי אף מועדון אינו מושלם ואפילו התמונה המורכבת של ברצלונה, שאינה שחור ולבן לא הופכת אותה לפסולה לאהדה. יש במועדון הכדורגל של ברצלונה דברים יפים מאוד: מההיסטוריה ארוכת השנים, דרך הנרטיב הקטאלוני ועד לאמונה בטיפוח כישרונות צעירים והמחויבות הבלתי מתפשרת לכדורגל מהנה והתקפי. אז מה הבעיה? אולי בכך שרק מעטים מבין הישראלים שמתהדרים ב"אופנת בארסה" יודעים אפילו את חלקם. אגב, מדובר בדיוק באותם האנשים שכמה שנים טובות של היריבה המושבעת, יהפכו אותם לאוהדים של ריאל מדריד. ככה זה אצל קורבנות אופנה.