צביעות הבנקים

"ההפגנות ההמוניות היו אינדיקציה מאוד ברורה לבעיה עמוקה ושורשית שצריך לטפל בה", אמרה במארס האחרון גליה מאור, עם פרישתה מתפקיד מנכ"ל בנק לאומי. "בסך הכול הציבור משדר שקרה משהו ואסור לנו להיות אדישים לעניין הזה בשום אופן", הוסיפה. מאור, שדיברה כמובן על המחאה החברתית, ייחסה את התפרצותה בעיקר לסוגיה הצרכנית. "המחאה מגיעה ממגזרים או קבוצות אוכלוסייה מאוד ברורות, ונובעת ככל הנראה מכך שעלות המחיה בישראל התייקרה מאוד בשנים האחרונות מעבר לעליית המדד ולעליית השכר".

זו אכן הייתה המחאה של קיץ 2011, מחאה על המחיר בסופר, בתחנת הדלק ובגני הילדים. אבל כמו שהמחאה החברתית פספסה את עיקר הבעיה, כך עשתה מאור וכך עושים עכשיו הבנקים בסוגיית עובדי הקבלן. הבעיה השורשית והעמוקה, אם להשתמש במילותיה של מאור, היא לא בהכרח מחירו של גביע קוטג' או ליטר דלק, אלא הפערים הגדלים והולכים בחברה. לא רק בין עשירים ועניים בשני עולמות נפרדים, אלא בין עובד אחד לעובד שני באותו מקום עבודה ממש. והנה אותם בנקים שמוציאים מיליונים על קמפיינים פרסומיים כדי שתדעו כמה הם חברתיים, נעמדים כעת על הרגליים האחוריות כדי שהשומר בפתח הסניף לא יזכה חלילה למתנת החג שמקבל הפקיד באשנב. שהשומר לא ייהנה מהלוואה בתנאים מיטיבים, בדמי הבראה מוגדלים ורחמנא ליצלן בסבסוד לימודים אקדמיים לילדיו.

הבנקים דואגים לצבוע בתים של קשישים, לסייע לנוער בסיכון ולקשט לנו את הבתים בדגלי כחול לבן. זוהי פעילות מבורכת למרות האינסטינקט של כולנו לחפש את ההיבט הציני שלה. ולמרות זאת, עשייה חברתית חייבת להתחיל בחצר הפרטית. שיעור העובדים העניים בישראל גבוה משמעותית מהממוצע במדינות OECD, והוא נובע בחלקו מכך שהיקף ההעסקה הקבלנית בישראל גבוה בהתאם. אפשר להבין את הבנקים שלא מעוניינים לקלוט את עובדי הניקיון משום שלא מדובר במה שמכונה "ליבת העסק", אבל הרבה יותר קשה להבין את עוצמת ההתנגדות לכך שהשומר בכניסה ירים יום אחד את הראש ויהיה גאה בעובדה שילדיו יכולים לרכוש תואר ראשון בזכות הבנק שבו הוא עובד.

בשלהי השנה שעברה השיק בנק לאומי את פרויקט "שני מיליון סיבות טובות", שבמסגרתו האזרחים התבקשו לבחור עמותות שיזכו לתרומה. היום יש לפחות שני מיליון סיבות טובות להרגיש שהבנקים מנותקים מהמציאות הישראלית.