החברה שלך חופרת? יש לה סיבה

זהירות, לפניכם מידע שעלול לשבש לחלוטין את ארוחות הערב המשפחתיות: משתלם להיות נודניק. מחקר חדש, שהוצג בכנס הלאומי של הפסיכולוגים הבריטיים, חותר תחת היסודות הבסיסיים ביותר של חופש הפרט, וגורס: ניגו'ס עשוי לשנות את התנהגותם של אנשים, גם כאלה שעברו את גיל 30.

"אל תציקו לו", נוהג לומר האדם הליברלי. "אי אפשר באמת לשכנע אדם להפסיק התנהגות לא בריאה או לא רצויה, על ידי הצקה חוזרת ונשנית. הוא יפסיק/יתחיל כשהוא עצמו יהיה מוכן. אמרת פעם אחת? נתת את המידע? מספיק".

מסתבר שלעיתים הנדנוד הוא כן אפקטיבי, בין אם הוא מגיע מבני זוג, הורים או ילדים, חברים, רופאים או הממשלה. סדרת ראיונות עם מבוגרים בני 30-60 מרחבי בריטניה, הצהירו רובם על מקרים של שינוי התנהגות בעקבות טענות חוזרות ונשנות ששמעו מגורמים חיצוניים. המחקר בדק בעיקר את ההשפעה של התנהגות על פעילות ספורטיבית, ורואיינו בו מבוגרים שבדרך כלל לא היו פעילים. חלקם טענו כי הם מגיבים בחיוב להצקות של חברים או משפחה, ואפילו מעריכים אותן ונהנים מהן.

"אולי אני יושב בנוחות. קורא עיתון, ואשתי אומרת לי - בוא נעשה משהו אקטיבי. אם אני חצוי בין לעשות או לא לעשות זאת, אני צריך את העידוד שלה", סיפר אחד הגברים. אחרים טענו שהם נכנעים מתוך תפיסה - לא ברור אם נכונה - כי אם אכן יצאו להתעמל, הנדנוד ייפסק.

המרואיינים אף חשפו מקרים בהם 'קמפיין זעזוע' במדיה העיר את תשומת ליבם לצורך בפעילות רבה יותר. אותם אנשים כבר נחשפו בעבר לאותו מידע והוא לא היה חדש להם, אבל ברגע מסוים, נחצה רף מסוים והמידע חדר פנימה. בדרך כלל הקמפיינים האפקטיביים ביותר היו אלה שבהם הועבר מידע מפורט, אך במינימום שיפוטיות גלויה לעין.

ממצאים דומים מאוד התקבלו, כמעט במקביל, ביחס לנדנוד במקום העבודה. במחקר שהוצג לאחרונה בכתב העת Working Knowledge של בית ספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, בראשותה של פרופ' צדל נידלי מהרווארד, נטען כי "מסר של מנהל לעובדים, שחוזר במספר ערוצי תקשורת, מועיל לקידומם של פרויקטים".

מעניין לראות כי תקשורת חוזרת שכזו, הייתה נפוצה יותר אצל מנהלים שהיה להם מעט כוח אמיתי להפעיל על העובדים. "מנהל כזה לא הניח שהפרויקט ייעשה, אלא הוסיף והסביר שוב ושוב לעובדים, ברמת אינטנסיביות הולכת וגדלה, מדוע העמידה בלוחות הזמנים חשובה, ושכנע אותם", אומרת נידלי. "לא חשבתי שזה מה שנמצא. הייתי המומה".

נודניק בלי הפסקה

היסטורית, נדנדנים זכו ליחסי ציבור גרועים. באחד המחקרים הבולטים שפורסמו בעניין בשנות ה-60, בכתב העת המוביל The Psychoanalytical Review, אמר החוקר ד"ר אדווארד דין כי הנג'סן המצוי הוא "חלש, חסר ביטחון ומפוחד. הנדנוד... נותן אשליה של כוח ועליונות.... לעיתים הנג'סן מחפש טיפול פסיכולוגי ומדווח על חרדה, דיכאון וחוסר יציבות. הוא לא יספר בדרך כלל שהוא נוטה לנדנוד, אך המטפל יגלה זאת בבוא העת".

מחקרים מאוחרים יותר מראים כי הניג'וס אפקטיבי לעיתים, אך הוא יכול להיות הרסני למערכות יחסים. מחקר שערך פרופ' סקוט מרקמן מאוניברסיטת דנבר ופורסם בכתב העת Journal of Family Psychology, הראה כי אצל זוגות שמערכות היחסים שלהם החמיצו לאחר 5 שנות נישואין, הייתה עלייה של 20% בתקשורת שלילית הקשורה לנדנוד, וירידה של 12% בתקשורת חיובית. "נדנוד הוא אויב האהבה", אומר מרקמן, שהוא גם יועץ זוגי.

אולם, אפשר להבין גם את הנדנדנים. במאמר לוול סטריט ג'ורנל אמר מרקמן כי בנדנוד בין בני זוג, הנדנדן הוא בדרך כלל ב'מי שרואה את עצמו כמנהל של המשפחה, כלומר של משק הבית, הילדים ומערכת היחסים'.

סטטיסטית, אלו הנשים, והסיבה שבגללה הן 'נאלצות' לנדנד היא שבני הזוג נותנים תשובות חמקניות או לא נכונות לגבי האם ומתי יבצעו את מה שבת זוגם מבקשת, אם משום שהם אינם בטוחים מהי התשובה, או משום שהם חוששים שהתשובה תאכזב אותה ומעדיפים לדחות את העימות לשלב מאוחר יותר.