אין לי שום דבר חכם לומר לך, הילה

הילה היקרה. כמעט שבוע עבר.

שבוע שכולו טובע בחיוך שלך. החיוך המלא. החיוך האחרון. שעתיים לפני שהכול נגמר.

לפעמים חיוך אחד, הבעה אחת, תנוחת הגוף, זווית הצילום, והידיעה שזו שנמצאת בו, זו שכל-כך חיה בו, מתה שעתיים אחרי, מתה סתם שעתיים אחרי, יכולים לעשות את כל ההבדל. את כל ההבדל בין שקר לאמת. בין חיים למוות. בין הניסיון לטייח למבט בעיניים, במראה, היישר אל תוך מעמקי הנפש. ‏

פעם, כשהיית ילדה, כשהיית נערה, היית הילה. רק הילה. עד שבחרת להתגייס. ללכת לקורס קצינים. לקבל דרגות. לתרום למדינה. להפוך לסגן הילה בצלאלי. ולהשתתף בטקס הכי ישראלי, הכי מסורתי, הכי מייצג, והכי מגדיר אותנו, את מי שאנחנו, זה שמחבר, בצורה בלתי נתפסת, בין תוגת יום הזיכרון לצהלת יום העצמאות. אמך שלך סיפרה שהיית מאושרת. גאה. נרגשת. כל האורות הללו. והחזרות. והחברים. והמוסיקה. והרעש הזה, מה זה הרעש הזה?

‎עמדתי מנגד. שתקתי

‎לא הכרתי אותך. לצערי. החיוך הנפלא שלך שבה את לבי. החיוך הנפלא שלך שבר את לבי. אני מבקש להתנצל בפנייך על האחריות האישית שלי, כישראלי, למותך. על כך שלא עשיתי די כדי למנוע את ההפקרות, את ההשחתה, את הזלזול, את החרפה. עמדתי מנגד. שתקתי מדי. לא צעקתי מספיק. לא הפגנתי מספיק. לא כתבתי מספיק. אני מבקש סליחה ממך, מאמך, מאביך, ממשפחתך, מקרובייך ומאוהבייך. החיים שלהם נהרסו. הלב שלהם נקרע לגזרים. דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. ואני, גם אני, אחראי לכך.

וגם האנשים הללו, שמצוידים בעורכי דין, שיעשו הכול כדי לחלץ את עצמם, שמשליכים את המילה הזו, הנבובה מרוב שימוש קלוקל, "אחריות", זה על זה. המהנדס על היועץ. היועץ על המפיק. המפיק על מי שלא התריע. מי שידע ולא עשה דבר. מי שדיווח ולא עשה דבר. מי שהוטרד ולא עשה דבר. ואולי זה בכלל מזג האוויר. אם לא הייתה כזו רוח חזקה, אם זה לא היה ברחבה הפתוחה, אם זה לא היה אביב, הגשר לא היה מתמוטט ואת עדיין היית אתנו, מצפה בכיליון עיניים, סופרת את הדקות עד הטקס.‏

אבל גם אם לא הייתה הרוח, וגם אם זה לא היה באביב, עדיין הייתה תאוות הבצע. האטימות. האדישות. ההפקרות. החובבנות. האגו. והמגלומניה. טקס צנוע הופך לאירוע צעקני. משרד ממשלתי מיותר מוציא מכרז מיותר. מישהו זוכה במכרז המיותר של המשרד המיותר. למה הוא זוכה בו? מה הוא הציע? מה הוא עשה כדי להרוויח? מה הוא לא עשה? מי בעלי המקצוע? למה הם ולא אחרים? באלו חומרים הם השתמשו? באלו חומרים הם לא השתמשו? ואיפה המסמכים? ואיפה החתימות? ואיפה כולם? לאן הם נעלמו? וכמה זה מייצג את מה שמתחולל פה.

כשאין ערכים, יש כסף. כשאין מוסר, יש כסף. כשאין מושג, יש כסף. הכסף יענה את הכול. תחליף מעוור עיניים. מקהה את הלב. משקף את תאוות השררה, את ההסתרה, את החיוכים שמאחוריהם תהום. את הטקס שיתקיים בכל זאת, את הנאומים שיינשאו בכל זאת, את המשואות שיודלקו בכל זאת. מוכרחים להיות שמח? באמת?

בגשר המכביה. בוורסאי. ברכבת. במפעל ההוא. ובכביש הזה. היו מתים. והיו חיים. החיים הרגו את המתים. המתים מתו. החיים נותרו בחיים. גם הפעם, העובדות מספרות שהם נותרו בחיים. רק את מתה. מתה לנצח. והתסריט לא השתנה, הוא אף פעם לא משתנה. אחרי שהרגו אותך, אחרי שהיית הקורבן, אחרי שחייך נגמרו, הכול נמשך כרגיל. הרמטכ"ל הניח היום זר על קברך הטרי. אמך תדליק משואה בטקס יחד עם יו"ר הכנסת. כולנו נזיל דמעה. נמרק את חטאינו. ונשכח אותך כבר בערב יום העצמאות.

נוחי בשלום על משכבך. אין לי שום דבר חכם לומר לך עכשיו.