אבא, מה זה חלוצים?

א.יום העצמאות.

שני שרים - שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין ושר התיירות סטס מיסז'ניקוב, יו"ר כנסת אחד - ראובן ריבלין, וראש עיריית ירושלים ניר ברקת התייעצו והחליטו שטקס יום העצמאות ייערך סופית בהר הרצל ולא בשום מקום אחר. ארבעת המכובדים גם החליטו באותה התייעצות לתת בטקס ביטוי מכובד והולם לזכרה של סג*מ הילה בצלאלי שנהרגה במהלך החזרות.

לגבי החלק הראשון אין לי שום טענות. זו החלטה טובה לקיים את הטקס בהר הרצל כמו שזו הייתה טעות לו היה מועתק למשכן הכנסת. אבל אני לא בטוח שהבנתי את חלקה השני של החלטת הרביעייה הנכבדה, בנוגע למתן ביטוי "מכובד והולם" לזכרה של הילה בצלאלי, שלפי כל הדברים שראיתי, שמעתי וקראתי עליה הייתה פרח אמיתי. יהי זכרה ברוך.

מכובד והולם? הרי מותה של בצלאלי נראה כמו תוצאה ישירה של שורת כשלים ארוכה: בתכנון, בביצוע, בהקמה, באישורים, בבטיחות. הילדה היפה הזאת מתה כי דברים לא היו מחוברים לדברים אחרים כמו שהם היו צריכים להיות מחוברים; היא מתה כי מישהו שכח או זלזל או הזניח או עשה פדיחה, או אולי כי מישהו לא חשב שזה שעמודי התאורה במשקלים כאלה מתנדנדים ברוח כלולבים זו סיבה מספיק טובה לפנות את האנשים מהמקום. מוות מיותר ומכעיס וכואב. זה לא מוות שאפשר היה למנוע, זה מוות שאסור היה שיתרחש.

תמהני איך בדיוק מתכוונים ארבעת המכובדים שהוזכרו לעיל לתת לכל זה ביטוי "מכובד והולם" בטקס יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל. הרי מכובד והולם זה בדיוק ההפך הגמור ממה שהיה לנו שם; מה שהיה לנו זה רשלנות, פזיזות או הזנחה שגבו חיים לשווא. איך אפשר לדבר על אדם שמת רק לפני כמה ימים מבלי לחשוב על איך ולמה. לדבר על מותה של סג"מ הילה בצלאלי זה לדבר על כל מה שרע בחברה הישראלית, וטקס יום העצמאות הוא לא בדיוק הזמן המתאים לזה, לא?

מכובד והולם? טקס יום העצמאות אמור לעסוק בגבורה, בהקרבה, במוות למען מטרה נעלה, כמו למשל בסיפורו של רס"ן רועי קליין, שזינק על רימון כדי להציל את חייליו במלחמת לבנון השנייה. גבורה שאין גדולה ממנה. הוא לא אמור לעסוק בעמודי תאורה קורסים, במהנדסים, בפקחים, ביועצי בטיחות וברשלנות. אבל השנה הוא כן יעסוק גם בהם.

יש פה משל איפה שהוא, אני בטוח.

ב. יום העצמאות.

אני הולך עם הילדים ברחוב ושר מחרוזת שירי ישראל. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי (שיר שיופיו האמיתי נגלה אליי פתאום השנה), וכל הארץ דגלים והדגל שלי הוא כחול ולבן, והשמחה רבה. בשלב כלשהו במחרוזת הלהיטים אני פורץ עם אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב, אחד מהאהובים עליי. שתיקה. אתם לא מכירים את השיר הזה, אני שואל, והם בתגובה: מה זה חלוצים?

אני מעביר בראש את תוכנית הלימודים שלהם בגן ואת כל המסרים שהם באים איתם הביתה, ואכן - אין חלוצים. יש המון חיילים והמון מלחמות, ברצף שמתחיל כבר מחנוכה ועובר דרך פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות - סדרה של זוועות ומלחמות ונסים, ואלה כבר אין להם מושג מי היה קודם, משה או גלעד שליט, ומי קם עלינו קודם להורגנו, הבריטים או הרומאים.

אבל אין חלוצים. איננו כל הקטע הכיפי באמת של הסיפור - הצעירים שעזבו את בתיהם ובאו, במכנסיים קצרים ועם חלום, להקים מקום חדש.

מדכא, אבל ראיתי שאין כמעט שום דבר חיובי, מלא בחדוות עשייה וחזון, בסיפור של מדינת ישראל כפי שהוא מוצג בפני ילדיי. הנרטיב הבסיסי הוא פסיבי להחריד - מאז ומתמיד גירשו אותנו מאיפה שהיינו אז הקמנו מדינה, נלחמו נגדנו אבל ניצחנו. יש בזה יותר מקמצוץ של אמת, אבל זו דרך קצת עלובה לתאר בה את המציאות, לא?

אז אני מוצא את עצמי מדבר עם הילדים שלי כאילו שהם מאירופה או משהו. אתם יודעים איך זה, שפתאום אתה משמש כשגריר בעל כורחך, מבליט את הצדדים היפים במדינה, את ההומניות בבסיס החזון הציוני, את הנס של העברית, את הכורח לחיות על החרב, את השאיפה לשלום, דמוקרטיה במזרח התיכון, דברים מהסוג הזה. ממש משרד הסברה של איש אחד. אני מדבר איתם על כיבוש השממה, על ייבוש הביצות, על סבא וסבתא של אימא שהגיעו צעירים לבנות את הקיבוץ, על כור ההיתוך, על פתח תקוה אם המושבות, על הפלמ"ח, על הרצל. את הדברים הלא נעימים אני שם בצד, ופשוט מפנה מהם את מבטי באלגנטיות. אני מציג להם נרטיב פשוט שגם אני יכול לחיות איתו. והוא הרבה פחות שמאלני ממה שאני.

וזה עובד. בעיקר עליי.

יום העצמאות. אולי זה גדול ממני. כמו שכשמתחיל האביב אני מתחיל להתעטש, ככה בתקופה הזו של השנה אני נהיה פטריוט דביק שכזה. ואפילו אם לפעמים זה רק בכאילו, ואפילו אם לפעמים זה לא הולך הכי פשוט - עדיין, אני יכול להמליץ על מידה מתונה של פטריוטיות דביקה, לפחות פעם בשנה.

ג. יום העצמאות.

למרות מה שנאמר בסוף הסעיף הקודם, ואולי בגללו, הרי אני מודה שזה אחד מהימים השנואים עליי ביותר בכל השנה. במיוחד ערב החג, איזה ערב מקולל. תמיד זה היה כך, בימות הבידור בפתח תקוה של ילדותי זכורות לי כסיוט בלתי נסבל.

אני שונא כמעט כל דבר שקשור בערב יום העצמאות: הצפיפות, הפתוס, הבימות, המוזיקה, הקצף, הפטישים - הו, פטישי יום העצמאות! איזה דבר נתעב, ואיזו מין אומה היא זו החוגגת כך את עצמאותה, לעזאזל? - אני שונא איך שהרחוב נראה בבוקר, כמו אחרי פוגרום. גם את היום עצמו, שעיקרו סביאת בשר במקומות הומי אדם ופקקי תנועה, אני לא מחבב במיוחד. מה שכן, ישנן תמיד איזה שעתיים, מוקדם בבוקר, שיש בהן משהו יפה באמת. והזיקוקים כמובן. בלעדיהם יום העצמאות היה מיותר לחלוטין.

יום העצמאות. אם אני עוצם את העיניים אני יכול לשמוע מערכון של הגשש בוקע מתוך טרנזיסטור שתלוי על עץ ביער קנדה. על המנגל אין שפונדרה ששרתה במרינדה, יש נקניקיות פשוטות וכנפיים. יום העצמאות. אם אני עוצם את העיניים אני בן 8, לובש חולצה של יום-הולדת 30 למדינת ישראל. איזו מדינה צעירה.

ד.

יום העצמאות.

אנחנו מגיעים אליו אחרי שבועות מוזרים של אלימות ושל רשלנות. בכביש ובשטחים, בהסעות הילדים, במגרשי הכדורגל וברחבות הטקסים. נדמה שהמצב לא משתפר בצורה דרמטית, האין זאת? ובה בעת אני קורא את ראש הממשלה אומר שהריסת בתים בגבעת האולפנה היא גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה.

לא יכול לעמוד בה, אדוני? אם כך הדבר, הרי מצבנו גרוע עוד הרבה יותר ממה שחשבנו. מדובר, אם הבנתי נכון, בחמישה מבני קבע. אם בזה הציבור לא יכול לעמוד, מר אדוני ראש הממשלה, איך אתה מצפה ממנו שיעמוד באתגרים האחרים שאתה מבטיח לו? זה הקרדיט שאתה נותן לנו ביום חגנו?

הרהור

אני מוצא את עצמי מדבר עם הילדים שלי כאילו שהם מאירופה או משהו. מבליט את הצדדים היפים במדינה