יוסי מלמן: "ג'וליאן אסאנג' הוא מניפולטור מסוכן ואנטישמי גדול"

"הרגע הודיעו לי שבמכון למחקר ביולוגי בנס ציונה הרימו כוסית כשנודע להם שהחלטתי להתפטר מעיתון 'הארץ'", מספר יוסי מלמן, הכתב הוותיק לענייני מודיעין, ביטחון וגרעין של "הארץ". לא דבר של מה בכך, כשמדובר באחד המכונים הסודיים של מדינת ישראל, שעוסק על-פי פרסומים זרים - שמעולם לא אושרו - גם בצדדים ההתקפיים של הלוחמה הכימית והביולוגית. "אתה מבין", ממשיך מלמן, "הם שמחים כי הם חושבים שעכשיו אף אחד לא ינהל מולם מאבקים".

לאחר 27 שנים, שבהן מילא שורה של תפקידי כתיבה, בין השאר "סופר 'הארץ' בלונדון", "סופר 'הארץ' בארה"ב" ולבסוף כתב לענייני מודיעין - תחום סיקור שלא היה קיים עד אז - החליט מלמן לפרוש מ"הארץ". "אני מהדינוזאורים", הוא מעיד על עצמו כשהוא רואה אותי שולף את האייפון, שמשמש להקלטת הראיון. "לא היה כמעט אף ראיון שהקלטתי ברשמקול. תמיד כתבתי סטנוגרמות בזמן הדיבור של המרואיין".

הראיון עם מלמן התקיים שעות ספורות לאחר החשיפה המשמעותית האחרונה של וויקיליקס. בהודעה לעיתונות שפרסמה וויקיליקס, מוזכר מלמן כ"צינור מידע". "ג'וליאן אסאנג' מנסה לחסל חשבונות איתי. הוא רומז בפרסומיו שאני צינור מידע למודיעין הישראלי. אני גאה להצטרף לשבט האויבים של אסאנג'. הוא מניפולטור מסוכן, שרואה צל הרים כהרים, מאמין בתיאוריות קונספירציה ומעל הכול אנטישמי גדול. הוא פרנואיד, ואני הפכתי להיות אחת מהפרנויות שלו", אומר מלמן.

- יש לך ולאסאנג' איזה חשבון פתוח?

"לי אין חשבון איתו, לו יש חשבון איתי. בפברואר 2011 הוא יצר איתי קשר ושאל אם אני רוצה לראיין אותו. עניתי 'כן'. אז הוא אמר לי 'תבוא לאנגליה, לחווה שבה אני שרוי במעצר בית, ותראיין אותי. בתמורה, אתן לך מסמכים על ישראל ועל המזרח התיכון, שלא פורסמו עדיין'. אמרתי לו מיד שאני לא מבקש שום תמורה עבור הראיון ושבעבודתי העיתונאית אין עסקי תן וקח. בהמשך הוא הציב תנאים: 'תגיש מראש לאישורי את הכתבה'. אמרתי לו, ''הארץ' ואני לא מסכימים לתנאי כזה. לכל היותר אני יכול לשלוח לך את הציטוטים שלך, כפי שמקובל בעיתונות שמכבדת את עצמה'. בתגובה הוא השיב, 'אם ככה - אין ראיון'.

"אחרי השיחה, החלטתי לעשות מאמץ גדול מאוד להשיג את כל מסמכי וויקיליקס גם בלעדי אסאנג', ואכן השגתי אותם", הוא מספר.

- איך השגת אותם?

"איני יכול לחשוף מקורות ושיטות עבודה. אומר רק שנסעתי לחוץ לארץ בשליחות 'הארץ' ובמימונו. חזרתי לישראל עם כ-250 אלף מברקים שנקבצו בדיסק-און-קי. יום לפני פרסום כתבות על המסמכים במוסף הפוליטי של העיתון, נודע לאסאנג' דרך אתר 'הארץ' שהמסמכים יפורסמו מחר. הוא צלצל למערכת וביקש לדבר עם אבי זילברברג (לשעבר סגן העורך - ר"ב). אסאנג' היה לחוץ מאוד והוא דרש ודרש ודרש שלא נפרסם. הוא אפילו טען שאין לנו זכות לפרסם את החומר כי הוא שייך לו וכי זהו רכושו ויש לו זכויות יוצרים. היגיון עקום - הוא, שהשיג בעורמה את המסמכים, טוען כי הם שייכים לו.

"יש לי השערה מדוע הוא התנהג כך. באותו שבוע, התפרסם ראיון גדול עם אסאנג' מאת ד"ר רונן ברגמן ב'ידיעות אחרונות'. אנחנו הקדמנו את הפרסום ב'ידיעות'. מאז אסאנג' כנראה לא יכול לסלוח להישג העיתונאי וחותר להכתים ולהשמיץ אותי ולנקום בי. אני לא מתרגש מכך. הן דב אלפון, העורך הראשי הקודם של 'הארץ', והן אלוף בן, העורך הנוכחי, שיבחו אותי על עבודתי וציינו שזה היה ההישג הגדול ביותר של 'הארץ' ב-2011".

"איראן לא מהווה איום קיומי"

מלמן נולד בקור הפולני הנורא של דצמבר 1950. אביו, שהיה בכיר במפלגה הקומוניסטית הפולנית, הצליח לשרוד הודות לכך שברח אל שטחי ברית המועצות והעביר שם את שנות המלחמה. אמו נשארה בגבולות פולין ושרדה לאחר שקיבלה מחסה בבתים של נוצרים והסתתרה ביערות האינסופיים של המדינה. אחרי המלחמה הכירו ההורים, נישאו ועברו לגור בורשה. המשפחה עלתה לארץ ב-1957, כאשר מלמן היה בן שש וחצי.

בישראל התגוררה המשפחה בתחילה בצריף ("ללא שירותים. היה בור ספיגה בחצר") ליד רחוב רוטשילד בתל אביב, ומאוחר יותר עברה לרמת אביב. בסוף כיתה ט' מלמן הועף מבית הספר. בהיותו חבר בתנועת השומר הצעיר, החליט הנער בן ה-15 לעבור להתגורר בקיבוץ הראשון של התנועה, בית אלפא. בשנת 1969 התגייס לצבא והתנדב לסיירת שקד.

לאחר השירות הצבאי התגלגל לקורס מזורז של גל"צ יחד עם עוד 13 עיתונאים לעתיד, בהם גדעון לוי ואבשלום קור. שם, למעשה, החלה הקריירה העיתונאית שלו. משם הוא הגיע לקול ישראל, לעיתון "דבר" ולבסוף ל"הארץ".

כמי שמסקר את תחום הגרעין בכלל ואת איראן בפרט שנים ארוכות שמע מלמן אינספור הערכות מצד גורמים בכירים כזוטרים לגבי הפצצה האיראנית. מבין האנשים שמסתובבים בישראל ועוסקים בתחום, הוא נחשב לאחד המומחים לעניין הבוער.

- האם הציבור מקבל סיקור תקשורתי ראוי ורציני או היסטרי וצר? האם איראן היא אכן איום קיומי על מדינת ישראל?

"להבנתי, לא איראן היא זו שמהווה איום על ישראל. מה כן מהווה איום קיומי על ישראל? הפיצול בחברה הישראלית, הקפיטליזם האכזרי, הפגיעה בעובדים, השסע בחברה הישראלית, מאבקי הכוח והאגו בין הסקטורים השונים. הסוגיה של איראן לא מהווה איום קיומי בעיניי. אם לאיראן יהיה נשק גרעיני, זה יהיה כמובן מאוד מסוכן לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו. רק אתמול נשאתי הרצאה של שעתיים והייתי יכול לדבר עוד שעתיים תחת הכותרת 'להפציץ או לא להפציץ', וניסיתי להסביר שכדי להשיב על השאלה הזאת, ואין תשובה של כן או לא, צריך להבין קודם כל מושגי יסוד בתחום הגרעין ובהיסטוריה של הנושא.

"התקשורת מטבעה מתקשה לתאר את המורכבות של הנושא האיראני. אבל עדיין אני לא חושב שאיראן מהווה איום קיומי. האם הסיקור הזה הוא סיקור סביר? הוא סביר במסגרת המגבלות של התקשורת".

- אתה סומך על ההנהגה שתדע לקבל את ההחלטות הנכונות?

"אני סומך שהקולקטיב הזה, שמרכיב את מקבלי ההחלטות בישראל - ביבי, ברק, בוגי, בני בגין ודן מרידור, ואפילו אלי ישי, וודאי מערכת הביטחון - הם אנשים שישקלו יחדיו את מכלול השיקולים, ואני מקווה שהם יקבלו החלטות נכונות. עובדה היא שעד עכשיו הם קיבלו החלטות נכונות".

"עיתונות הדפוס סופה להיעלם"

מלמן היה הכתב הראשון בישראל שסיקר את תחום המודיעין כתחום סיקור בלעדי. "בניגוד למה שאנשים חושבים, אין לי רקע במודיעין", הוא מגלה. "הגעתי לסיקור של ענייני מודיעין וטרור באקראי, בזמן שהייתי שליח 'הארץ' בלונדון ב-1980-1984. ביוני 1982 אירע ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב בידי מחבלים של אבו נידאל. הדבר הוביל להחלטת ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון הראשונה. סיקרתי את משפט המחבלים שנעצרו, ובמהלכו התחלתי להכיר את אנשי הלוחמה נגד טרור של משטרת לונדון, של הסקוטלנד יארד וגם את אנשי המוסד והשגרירות. הנושא עניין אותי, ראיינתי אנשי משטרה ואנשי מודיעין, וכתבתי ספר על ארגונו של אבו נידאל. במהלך העבודה על הספר פגשתי עוד ועוד אנשי מודיעין, וככה נשאבתי לתחום הזה".

- איך תפסו אותך בהתחלה במערכת הביטחון?

"כשהתחלתי לסקר את תחום המודיעין זה היה תחום בתולי - ארץ לא נודעת. קהילת המודיעין הסתכלה עליי די בבחינת 'כבדהו וחשדהו', אבל בסופו של דבר, במודיעין עובדים אנשים שרובם מבינים מה זו דמוקרטיה ומה זאת עבודה עיתונאית, והם כיבדו אותי".

- והצנזורה?

"רוב הסודות הגדולים והחשובים של קהילת המודיעין אינם מתפרסמים לא רק בגלל הצנזורה, אלא בעיקר משום שעובדי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין מסורים ונאמנים לעבודתם ואינם חושפים סודות. אם תבחן את דיווחיי על 8 שנות כהונתו של מאיר דגן בראשות המוסד, לא יהיה מנוס מלקבוע שאלה היו דיווחים שהם בבחינת קצף על פני המים. כל עיתונאי בתחומו מתקשה לאסוף מידע, אבל לסקר את קהילת המודיעין זה הרבה יותר קשה. מעבר לזה שיש, כאמור, הצנזורה הצבאית, אף שזו הייתה בשנים האחרונות סבירה ופתוחה יותר".

- עד כמה העיתונות השתנתה ב-38 השנים האחרונות, מאז שנכנסת למקצוע, ב-1973?

"אתה יודע כמה עיתונים נסגרו בתקופה הזאת שאני עיתונאי? עיתונים מפלגתיים, שבועונים, כתבי עת, יומונים. הטכנולוגיות החדשות שנכנסות משנות ומעצבות מחדש את אופי העיתונות. העסק משתנה לטובה ולרעה. מי שמנסה להילחם בטכנולוגיה - יפסיד. כבר הרבה שנים אני חש כמו דינוזאור. ההבדל בינינו, העיתונאים, ובין הדינוזאורים הוא שאנחנו יודעים שאנחנו עומדים להיכחד. הדינוזאורים לא ידעו שהם ייכחדו. אבל אנחנו דינוזאורים, זן שהולך ונעלם. אני לא אומר את זה בבכיינות. חלק מהעיתונאים מצליחים להתאים את עצמם, ואני חושב שאני די התאמתי את עצמי לעיתונות החדשה, אבל בסופו של דבר עיתונות הדפוס, כפי שהכרנו אותה, סופה להיעלם.

"תראה את מצבם של כל העיתונים הגדולים בעולם", אומר מלמן, "'הניו יורק טיימס', 'הבוסטון גלוב', 'הלוס אנג'לס טיימס', שנמצא בפשיטת רגל, 'השיקגו-טריביון', שחולץ באחרונה על ידי משקיע חדש. כך גם בישראל. 'הארץ' במצב קשה, 'מעריב' במצב קשה, גם ב'ידיעות אחרונות' קשה. אפשר להגיד שהשחקן החדש שהגיע, 'ישראל היום', הרס את העיתונות, או הורס את העיתונות, אבל מה זה יעזור להתלונן? הוא עובדה, הוא מציאות. שלדון אדלסון לא בא לעשות כסף, הוא בא לעזור לראש הממשלה. אז מה? זה לגיטימי, זה חלק מכללי המשחק, ואנחנו העיתונאים הקורבנות של המאבקים האלה. אנחנו המפוטרים, אנחנו אלה שהמשכורות שלהם קטנות כל הזמן. אין שום הבדל בין העיתונאים לעובדי פרי גליל.

"תמיד הגדרתי את עצמי פועל במפעל לייצור מילים. בשורה התחתונה זה מה שאנחנו - פועלים קטנים במפעל. אנחנו עובדים במפעל לייצור מילים, שיש לו ביקוש מסוים, וברגע שיחדל הביקוש נמצא את עצמנו בלי עבודה. אולי הגיע הזמן שמשטרים דמוקרטיים יגיעו למסקנה שצריך לתמוך ולסבסד עיתונים כדי שלא ייעלמו, משום שהם מצרך חשוב מבחינה תרבותית, והם יעשו זאת בלי לנסות להתערב בתכנים. מדינה מתוקנת צריכה להגיע למסקנה שהיא צריכה לקיים את העיתונים היומיים".

- אתה מאמין שנבחרי הציבור הנוכחיים יחוקקו חוק כזה?

"לא. יש מהלך מתמשך של הפוליטיקאים להצר ולצמצם את היכולת של העיתונאים והעיתונים לפעול, וניכר בפוליטיקאים רצון לפגוע בהם".

"אנחנו תחת מתקפה"

בנוסף לחברי הכנסת, מתייחס מלמן גם לאחרים שמנסים להצר את צעדיה של התקשורת. "היום רואים יותר ויותר אילי הון, בעלי שררה או אנשים עם כסף שיכולים לשכור את מיטב עורכי הדין, ואלה מהלכים אימים על עיתונאים ועל כלי התקשורת. אנחנו נמצאים תחת מתקפה, וזה לא נעים.

"הוגשה נגדי תביעת דיבה, השנייה בגודלה בישראל - יוסי שריד נתבע בתביעת דיבה על 45 מיליון שקל מארקדי גאידמק, ואני על 30 מיליון שקל (גאידמק משך לבסוף את התביעה - ר"ב). שלוש שנים הייתי בבתי משפט. אמנם לקחתי את זה בנון-שלנטיות, אבל להגיד לך שמדי פעם זה לא הטריד אותי? זה הטריד. בכל זאת, 30 מיליון שקל, ועל מה? על זה שסיפרתי לציבור מיהו גאידמק. כל הדברים שכתבתי היו מדויקים. היום, אגב, יותר ויותר מו"לים, ויותר ויותר כלי תקשורת, מתייראים מפני מאבק משפטי ומוכנים לוותר מראש.

"יש גם עייפות של החומר" עומד מלמן על עוד קושי. "עייפות גדולה מאוד".

- עייפות?

"העיתונאי מתעייף, אנחנו באים למקצוע עם תחושה של גאווה. אם מצרפים את כל הסיבות שמביאות אותנו לעבוד במקצוע הזה, אז ביסוד הדבר עומד גם הרצון להשפיע. ואחרי כמה שנים של עבודה שוחקת, אתה רואה שאתה לא משפיע על המציאות, בבחינת הכלבים נובחים והשיירה עוברת, ואז אתה מתייאש. אתה שואל את עצמך, בשביל מי אני עמל?

"כבר הרבה שנים אין לי אשליות באשר לטיבו של המקצוע. אני יודע שהיכולת של העיתונאים להשפיע מוגבלת ביותר. אנחנו בעיקר קובעים סדר יום. אבל בגלל התהליכים שעוברים על הציבור, גם הוא הפך לעייף. הוא רווי מידע. אני רואה את זה מדי שישי, כשאני נפגש עם חברים בקפה תמר. לפני 15 שנה היו שם בבוקר שני עותקים מכל עיתון ולא יכולת למצוא עיתון פנוי. היום העיתונים זרוקים שם בערימות ואף אחד לא קורא בהם - וזה במרכז תל-אביב, בבית-קפה שמושך אליו אנשים משכילים, מעמד בינוני, אנשים שמתעניינים. גם אותם כבר משעמם לקרוא עיתונים. זה לא רק באשמת העיתונות, זה תהליך בלתי נמנע".

- אז אולי הטוויטריסטים בכיכר תחריר והבלוגרים מאיראן או הצעיר והצעירה שמצלמים עם אייפון ברחובות חומס בעת הפצצה, שחפים משיקולים כלכליים, הם העתיד של המקצוע?

"אתה מצביע על משהו שיש לו יתרון וחסרון. בזמן הבחירות הגנובות באיראן ב-2009, הצליחו אזרחים להעביר באמצעות הטוויטר והאינטרנט תמונות ומידע שאחרת לא היה מגיעים לעולם הרחב. מבחינה זו כמובן שהטכנולוגיה החדשה תורמת לפתיחות ולשקיפות - וזאת תרומה לחברה, לקהילה ולדמוקרטיה. אבל זה גם חוזר לנקודת המוצא של ריבוי המידע שמעמיס על הציבור המון פרטים. וכך בעיני הקורא או הצופה אין הבדל בין בלוגר שממציא ידיעות או כותב על סמך הרהורי לבו בלי לבדוק, לגדול העיתונאים, מישהו בסדר גודל של יעקב אחימאיר, חתן פרס ישראל לתקשורת, או של חתן העבר נחום ברנע. הטכנולוגיה החדשה גם מטשטשת ומעוותת וגורמת לציבור להתקשות לבור את המוץ מן התבן, את הטפל מן העיקר".

- אז התפקיד העתידי של העיתונות הוא לערוך את אוטוסטרדת המידע על פי סדר חשיבות ועניין ולבדוק את העובדות?

"אנחנו לא עורכי דין שעוברים בחינות הסמכה, אין לנו רישיון לעבודה עיתונאית, אבל כל מי שעובד בעיתונות יודע מה זה חדשות, ומה זה לא חדשות, זה אינטואיטיבי. הטכנולוגיה החדשה והמדיה החדשה קצת פוגעות ביכולת הזאת, אבל אין פתרון בית ספר לסוגיה הזו. הציבור יצטרך להחליט בעצמו מי טוב ומי ראוי ומי לא. הציבור הוא השופט.

"כל עוד הפרינט יצליח להתקיים, כל עוד יהיה לו ביקוש, כל עוד יהיה קורא אחד לעיתון אחד, אז העיתון הזה ייצא. ברגע שלא יהיו לו קוראים, הוא יחדל לצאת".

"הרגשתי שמיציתי את עצמי"

"עשיתי לי לא מעט יריבים, אויבים כמו אסאנג' וכמו כל מיני סוחרי נשק שחשפתי את מעלליהם, למרות שלא היו לי כוונות זדון לפגוע בהם", מסכם מלמן כמעט ארבעה עשורים של עיתונות. "ברוב המקרים אני לא מצטער אם אנשים נפגעו, כי עשיתי את עבודתי נאמנה, אבל יש מקרים מעטים שבמחשבה שנייה אולי לא הייתי צריך לפרסם כתבה משום שהיא פגעה ללא כוונה.

"השתדלתי כל ימי חיי לא למכור את אמא שלי בשביל עוד זנב ידיעה. יש ערכים יותר חשובים מעוד פרסום בעיתון, מעוד ידיעה. לכולנו יש אגו גדול, כולנו רוצים לראות את שמנו מתנוסס בעיתון, כי זה האדרנלין שלנו, זה החמצן שלנו. זו בוודאי לא המשכורת. העיתונאות מעולם לא תגמלה את עובדיה כראוי".

- מה פתאום אתה קם ועוזב בגיל 61 מקום עבודה בטוח ומוכר?

"כנראה שהעובדה שאני רץ למרחקים ארוכים עושה אותי למעט שונה (מלמן הוא אצן ואף השתתף בעשרות מרתונים - ר"ב). אף פעם לא פחדתי מאתגרים. תמיד אמרתי לעצמי, ואני לא אומר את זה לתפארת המליצה, שאין עבודה בעיניי שמביישת את בעליה. אם צריך לעבוד כפועל, גם לא הייתי מתבייש. התלבטתי כבר כמה שנים אם לעזוב את העיתון. הרגשתי שמיציתי את עצמי. יכול להיות שהייתי צריך לעזוב כבר לפני שלוש שנים או שנתיים.

"שוחחתי עם אלוף בן, וגם הייתה לי שיחה קצרה עם עמוס שוקן, ונפרדנו כידידים. הם הבינו שזהו זה מבחינתי. זה היה בהסכמה הדדית. אני מקווה שאמצא את מקומי בעיתונות, אבל המצב לא קל, אז אני לא יודע עדיין מה אעשה. יש לי משפחה ואני צריך להתפרנס".

- בן או שוקן ניסו לשכנע אותך להישאר?

"הם קיבלו בהבנה. אין לי טענות לעיתון 'הארץ'. נכון שנקלעתי למחלוקות כאלה או אחרות עם חלק מהעורכים בפרקי זמן שונים. לא כל מה שקרה שם היה לרוחי. אבל אלה היו מחלוקות של יומיום, שמתרחשות בכל עיתון. כתב לא מרוצה כי לא פרסמו ידיעה שלו. כי יש לו עמדה מסוימת ולעורכים יש עמדה אחרת. לפעמים אתה מרגיש שדוחקים אותך, שלא נותנים לך את ההערכה שאתה ראוי לה, אבל כל מה שאני אומר לך הוא כמובן סובייקטיבי.

"אני לא מתכוון להפסיק לכתוב. אם מישהו, שחושב שיש לי מה לתרום ושיש לי ידע, ירצה בי, הוא יבקש ממני לכתוב לו. יש לי כמה רעיונות, כמה הצעות. פנו אליי ממכוני מחקר בארץ ובעולם. יש כתבי עת ואתרים בחו"ל שמעריכים אותי. יש קהל שקורא אותי בעולם. אני לא דואג לעתידי ולא מחפש שירחמו עליי".

- זה שאתה מגדיר את עצמך כציוני וזה שהתפיסה הכלכלית-חברתית שלך רחוקה מאוד מהקו המערכתי של עמוס שוקן הקשה עליך לעבוד ב"הארץ"?

"אני מגדיר את עצמי סוציאליסט-דמוקרטי ואני מניח ששוקן מצוי בקוטב האחר עם אמונה כמעט עיוורת בכלכלת השוק. אך 'הארץ' הוא עיתון פלורליסטי. כותבים שם אנשים כמו ישראל הראל ומשה ארנס וקרני אלדד, שאני לא מסכים עם אף מילה שהיא כותבת. אני מתנגד לכיבוש וחושב שזה הדבר הנורא ביותר שקורה למדינת ישראל, יותר מסוכן מהאיום האיראני. אני לא חושב שאי-פעם צנזרו אותי, ואם היה פעם אחת ניסיון להשפיע עליי שלא אכתוב מאמר, אז אחרי יומיים חזרו בהם ופרסמתי אותו. מרבית הזמן מצאתי את מקומי שם".

"לא צריך להלך אימים על הציבור"

ראש הממשלה בנימין נתניהו "הייתי מצפה מראש הממשלה שלא יעורר פחד בציבור, ובמקום זאת ייטע בו תקווה. לא צריך כל הזמן להלך אימים על הציבור, גם אם כראש ממשלה אתה מודאג מאפשרות של נשק גרעיני בידי איראן".

שר הביטחון אהוד ברק "אינטליגנט בצורה בלתי רגילה, מוכשר כשד, בלתי מובן ועם איזה אינסטינקט לא ברור שממשיל אותו לפרה שבועטת בדלי. אני מניח שהוא מאמין שהוא פועל ביושר ובנאמנות, אבל יכול להיות שיש משהו ב-DNA שלו שהוא בעייתי".

השר לענייני מודיעין דן מרידור "איש רציני ואיכותי מאוד. מבין ובקי מאוד בתחום המודיעין. חשוף לכל החומרים הסודיים, שותף להתייעצויות, אך בסופו של דבר מי שמקבל את ההחלטות זה ראש הממשלה".

השר לנושאים אסטרטגיים משה בוגי יעלון "נמצא בתפקיד מיותר, שהומצא במקור עבור אביגדור ליברמן. הוא נבון ורציני בכל הקשור לאיראן ומפגין שיקול דעת בעניין. אם אני קורא בין השורות, בניגוד לברק, הוא לא חושב שצריך לתקוף עכשיו".

ראש המוסד תמיר פרדו "איש רציני מאוד. לא זוהר ונוצץ כמו דגן, אולי פחות כריזמטי ממנו, אבל בהחלט אדם ראוי. עד עכשיו הוא מנהל בתבונה את המוסד. אבל כאמור, 95% מהדברים שקורים בארגון הזה לא ידועים לנו, העיתונאים".

הרמטכ"ל בני גנץ "אני לא מכיר אותו מספיק. אני רק יודע שהוא גם רץ למרחקים ארוכים, וזה כבר הופך אותו בעיניי לאדם ראוי".

פרשת ענת קם: "עורכי 'הארץ' יכלו לנהל את המשבר אחרת"

- "הארץ" פעל נכון בכל הקשור לחשיפת המידע והמסמכים בפרשת ענת קם?

"גם אורי בלאו וגם עיתון 'הארץ' פעלו כשורה. אני מתכוון לומר, שהעיתון פעל כשורה במובן שפרסם את החומר. החומר הרי עבר צנזורה, ומהבחינה זאת זה היה בסדר גמור", אומר מלמן בנחרצות.

ואולם, יחד עם זאת, הוא מוסיף כי יכול להיות שהעיתון יכול היה להתנהל בצורה אחרת, שאולי לא הייתה מביאה לכך שענת קם נשלחה לכלא לבסוף. "האם בדיעבד אפשר לומר שאפשר היה לנהל את הפרשה הזאת אחרת, לנהל בקרת נזקים? אולי", הוא אומר.

- אחת הטענות כלפי דרג מקבלי ההחלטות ב"הארץ", הייתה שפרסום תצלום המסמכים עצמם בעמוד הראשון של העיתון ולאחר מכן במוסף הייתה השתנה מהמקפצה, והיא זאת שהובילה את מערכת הביטחון והמשפט לנהוג כפי שנהגו. אתה מסכים עם התיאוריה הזאת?

"בחוכמה שלאחר מעשה, אפשר לומר שאולי לא היה צריך לפרסם את המסמכים באופן שבו הם פורסמו, זה היה כמו נפנוף של סדין אדום לעיניו של שור. אבל צריך להיות בנעליו של העורך באותו יום שהחליט לעשות את זה, ואני לא הייתי שם".

- התוצאה הסופית היא שענת קם הלכה לכלא בתחושה שהפקירו אותה כמקור. יש פה שבירה של המוסד הכי חשוב של העיתונאות - הגנה מרבית על המקור.

נניח ש'הארץ' לא היה מפרסם את הצילום של המסמך, אלא רק מצטט מתוכו, עדיין זה יכול היה לעורר חשד ולהרגיז את גורמי הביטחון. אני חושב שזאת חוכמה שלאחר מעשה להגיד את הדברים האלה בדיעבד, וכולנו חכמים בדיעבד. אני באמת לא יודע מה היו באותם רגעים השיקולים שעמדו לנגד עיניהם של עורכי 'הארץ'. אבל ניתן לומר בדיעבד שאפשר היה לנהל את הפרשה ואת המשבר אחרת".