"כל פליט ריאליטי מדבר בקודים של 'דברו עם המנהל שלי'"

"גיא פינס ימכור גם את אמא שלו אם היא תספק לו איזה אייטם", כך כתבה בשעתו מיכל אמדורסקי בחשבון הפייסבוק שלה, אחרי התקרית המפורסמת שבה נשר החלק התחתון של בגד הים שלה בשידור חי וחשף את מה שחשף. פינס הקדיש כמה דקות לאייטם בתוכנית הבידור שלו "ערב טוב", ואמדורסקי לא הצליחה להירגע. "גיא לא רואה אנשים, רק רייטינג. עלוב נפש". פינס לא נשאר חייב והגיב במשפט "ליונית לוי זה לא היה קורה".

האירוע הזה מגלם בתוכו את הקונפליקט של טאלנטים, סלבס וגיבורים לרגע שמסוקרים במדורי הרכילות, עם התקשורת. כל מי שממנפים את הקריירה שלהם בעזרת מדורי הרכילות, מתייחסים לכתבי ומדורי הרכילות באופן אמביוולנטי. כשהסיקור משרת את מטרתם, הם מתמסרים בלי גבול. כשהדברים גולשים, כאותה פיסת בד אומללה, למחוזות שלא היו רוצים שייחשפו - התקשורת אשמה.

זהו מחיר התהילה, או בלשונו של פינס: "מי שהולך לישון עם ביקיני, שלא יתפלא שהוא קם בלי חלק תחתון". מי שמתמרמר על חשיפת פרטים מחייו האישיים, צריך לשאול את עצמו אם ליונית לוי זה היה קורה. אם אתה מנהל את חייך בדיסקרטיות, רוב הסיכויים שלא יתפסו אותך עם בגד הים למטה. אבל כתבי הרכילות הם קהל שנוח להתנגח בו. הם ממוקמים, שלא בצדק, בתחתית שרשרת המזון של העיתונות, ומיוחסות להם תכונות כמו רשעות, חובבנות ושקרנות. העובדה שמדורי הרכילות הם הנקראים ביותר בכל עיתון, ושתוכניתו של פינס בערוץ 10 זוכה לממוצע של 10% רייטינג מדי יום, זה כבר עניין אחר.

הגיעה העת לכוון את אור הזרקורים לצד השני ולספר איך נראים הדברים מהזווית של כתבי הרכילות. ואל תקראו להם כתבי חברה. אין טעם לעדן או לערפל - הם כתבי רכילות והם גאים בזה, ושהכתבים המדיניים יאכלו אבק. ליאורה גולדנברג-שטרן, ערן סויסה, מלי זיידמן, אדם סרור ושי פרץ משיבים אש. תפסו מחסה.

"אם לא תבגדו ולא תזנו, אאבד את משלח ידי"

ליאורה גולדנברג-שטרן, כתבת החברה הראשית של "מעריב" ועוסקת במקצוע כ-20 שנה

"בתחום שלי, אנשים רבים נוהגים מוסר כפול. הם יכולים לשלוח או לבקש שיתפרסמו אייטמים על עצמם ובאותה נשימה להכפיש את תחום הרכילות. בטווח המוסר הזה אנשים מרשים לעצמם לבקר אחרים הרבה לפני שהם עושים בדק בית יסודי", אומרת גולדנברג-שטרן, כתבת הרכילות המובילה היום, ומי שהצליחה להטיל את אימתה אפילו על אנשי העולם התחתון. קרוב ל-20 שנה היא מסקרת את התחום ללא מורא, ואין מגזר שלא חטף ממנה, מפוליטיקאים, דרך סלבריטאים ופליטי ריאליטי, ועד אנשי עסקים, מה שמציב אותה בחזית הביקורת מול המסוקרים וגם מול היחצנים ויועצי התקשורת, שאמונים על כיבוי שריפות.

- למה, לדעתך, תמיד ממהרים להאשים את התקשורת?

"לעיתונות יצא שם רע. מעטים רואים בנו שליחי ציבור, ולכן קל להאשים אותנו. אנחנו לא הסקטור שבכיינות היא חלק מתבנית נוף עבודתו. העבודה שלי מתבססת על דיסקרטיות ואמון ביני ובין המקורות שלי, ובכל זאת, היו מקרים שעליהם תוכלו לקרוא בספר שאוציא עם פרישתי לגמלאות.

"אין ספק שקיבלתי בחיי כעיתונאית את המושג פרופורציה, ולא כקלישאה. ככל שאני מתבגרת, הרעיון של העבודה שבה אני עוסקת משנה פאזה. עדיין אני רוצה להיות מזוהה עם סקופים שיוזכרו בנשימה אחת עם שמי, אבל לא רוצה לקחת איתי שבויים בדרך. כלומר, המודל שלי הוא גוש של גבינה צהובה. הצרכנים, קוראיי, הם אלה שרוצים להרחיב את החורים. ואם ישאלו אותי אם מישהו הזיז את הגבינה שלי, אודה ואומר בפה מלא - כן".

- עד כמה הפכה העבודה מול יחצנים לבעייתית בהבאת הסיפור האמיתי?

"אייטם מיחצן הוא בעייתי בהגדרה, כיוון שהוא אייטם מטעם. ועם זאת, שתי שאלות חשובות נותרו לבדיקה: האם האייטם מעניין והאם המידע אמין. אם שתי התשובות חיוביות ועל הדרך עוד מישהו נהנה - לבריאות. יש מספר יחצניות שהפכו לחברות נפש שלי. שופטים לא מתיידדים עם עורכי דין? עיתונאים מדיניים לא מתחברים עם פוליטיקאים? לצורך העניין, פוליטיקאי הוא היחצן של האג'נדה שלו. הסיפור האמיתי במקורו הוא מי מביא ראשון את הסחורה, כי הרייטינג לפעמים יותר חשוב מהעניין עצמו.

"ועדיין", היא מוסיפה, "העבודה שלי, כמו של שאר הקולגות שלי בתחום התקשורת, היא עבודה שנעשית תחת דד-ליין מלחיץ, עבודה עם אנשים, על אנשים, ומטבע הדברים אנחנו גם מועדים לעתים. בפני כל מי שפגעתי גם התנצלתי, ולא על מנת לצאת ידי חובה, אלא בכנות רבה ומעומק הלב".

- את מזהה צביעות ביחס של סלבס וכוכבי בידור לתקשורת?

"סלבריטאים רבים מגלים צביעות. הם מתרפסים בפני התקשורת כדי לקדם את עבודתם, וממהרים להכפיש אותה כשמה שנכתב אינו לרוחם". בשלב הזה גולדנברג-שטרן מסירה את הכפפות וחובטת גם בקולגות: "ככל שהסלב נחשק יותר, התקשורת מתחנפת אליו ביתר שאת ונוהגת בו בכפפות של משי. יש צביעות, עד כדי כך שיש מי שהפכו אותה לחלק מסדר היום שלהם. אני, שכל כך מתעבת צביעות, חייבת להביע חלק מהרגשות שלי כלפי אותה תכונה מסריחה. ורק חלק, כי אם אתחיל זה לעולם לא יסתיים. אלוהים עדי שפעמים רבות הייתי נוכחת בפורומים שהסכינאות שלטה מאחורי הגב והחיוך והזיוף היוו את הפרונט. ברגע שנחשפת, קח בחשבון שלכל אחד יש מאה ימי חסד. תעבוד קשה בשביל מאה הימים הבאים.

"מה שהכי מקומם אותי הוא שרשרת המזון הבלתי נסלחת, שלפיה כל פליט ריאליטי שעד לפני שנייה התחנן על נפשו לאיזה אייטם נחות, מדבר איתך בקודים של 'דברי עם המנהל האישי שלי'. למה ח"כ בנימין בגין מתנהל בעצמו, ואתה, חתיכת פישר, צריך מנהל אישי? אני לא יכולה לסבול את ההתנהלות של חלק מהקולגות שלי לחנופה מול איזה פליט ריאליטי או דרדק, שברור שאת 15 דקות התהילה שלו יחרוך על גבנו. נתן זך, המשורר הלאומי, עונה לי בעצמו, גם ח"כים ושרים, ולפעמים גם ראשי ממשלה לשעבר. אז אלירז שדה צריך מנהל אישי? למה?".

- את חשה ביתר שאת את ההתנגחות בתקשורת ובעיתונאים?

"עיתונאי היה מאז ומתמיד קורבן זמין. אני ממשילה את הלקאת התקשורת לאופן שבו בני זוג בוגדים זה בזה, ושבמקום להאשים את בן הזוג הבוגד, הצד הפגוע בוחר להאשים את האדם שסיפק אליבי לבוגד. זה נוח וקל, בעיקר כי כולם בטוחים שיש לנו עור של פיל, עבה, מחוספס ובלתי חדיר. כשכתבתי במקומון בחיפה ערכתי דירוג של 30 הנשים השוות בעיר. במקום ה-23 הכנסתי את אחת הנשים שפרגנתי לה רבות במדור קודם לכן. בעלה, שלא אהב את המיקום הנמוך, פגש אותי במלון דן כרמל חיפה, התנפל עליי והכה אותי מכות נמרצות, תוך שהוא מקלל וצועק שהמקום ה-23 הוא מקום נמוך מדי ושאשתו 'הרבה יותר שווה'. לא הגשתי נגדו תלונה במשטרה, למרות שהיה מדובר באירוע קשה.

גולדנברג-שטרן מספקת גם אייטם טרי יחסית, "לפני כמה זמן, כתבתי אייטם על מישהי שהתגרשה מבעלה גירושים מכוערים. פרגנתי לה מאוד ואף ניהלתי איתה שיחה ארוכה, שבה היא נידבה לי פרטים רבים על אודות הגירושים. אחרי שהאייטם פורסם, הוא כנראה לא מצא חן בעיניה, והיא שלחה לי אס-אם-אס מלא גידופים וקללות, למרות שהייתי מאוד בעדה ובעת כתיבת האייטם היא שיתפה פעולה לחלוטין.

"ההתנגחות היא אינסטינקט מיידי, אבל לאורך השנים השכלתי להבין שאנשים נוטים להאשים אותי, אם כי הפתיל הקצר שלהם דועך. הם יודעים שהם חיים בסימביוזה עם התקשורת, במיוחד בתחומים שאני מסקרת. נכון שאחטא לאמת אם אומר שאני לא מושפעת מהלכי רוח רווחים. כמו כל אדם שמחלק את החיים באופן דיכוטומי לטובים ולרעים, ישרים או שקרנים, גם אני נוטה לחשוב בסתר לבי ולדקלם לעצמי את המנטרות הידועות. הרי יהיו שיגדירו אותי ואת הקולגות שלי כמפרקי משפחות, כאנשים שמביכים אנשים. אתם צודקים. יש בזה מן האמת, אבל אני הפובליציסטית של החברה הגבוהה ועולם הבידור. זו עבודתי. אני אהיה פה עוד לפחות 15 שנים. אם לא תבגדו ולא תזנו, אאבד את משלח ידי, ואז מי יהיה אשם - אתם או התקשורת?".

"העבודה בתחום הבידור מלאה שקרים, תחמונים, ספינים ואינטרסים"

ערן סויסה, כתב התרבות והבידור של "ישראל היום"

"יש טאלנטים שבאופן סדרתי מתלוננים על כל אייטם או על כל כתבה שהיא לא ממש חיובית או שלדעתם מזיקה להם במידה מסוימת", מספר ערן סויסה, כתב הבידור של "ישראל היום".

"לעתים רחוקות בלבד הטענות מוצדקות. פעם פרסמתי ידיעה על דודו טופז ז"ל, שהעורך החליט לקשט אותה בציניות מיותרת לטעמי, ובשמונה בבוקר טופז התקשר אליי להתלונן. התנצלתי בפניו, ואני מקווה שהוא סלח לי. בניגוד למקרה עם טופז, בחלק גדול מהמקרים התלונה מגיעה דרך הסוכנים, שהם בעצם השליחים של הטאלנטים.

"כשמדובר בטאלנט שהוא איי ליסט, הרגישות כלפיו יותר גבוהה", מגלה סויסה. "התהליך בלפרסם כתבה או ניוז על מישהו מאוד פופולרי יותר ארוך, מייגע וקפדני מבחינת הסובבים אותו, מאשר ידיעה שאני מפרסם על פליט ריאליטי שהפך להיות כתב שטח בערוץ הילדים".

- אתה חש יותר מאחרים את ההתנגחות בעיתונאים?

"אני לא מזלזל, חלילה, בתחום שאני מסקר, אבל בסופו של דבר אני לא כתב מדיני או פלילי שמתעסק בדיני נפשות, אז גם כשיש חילוקי דעות ביני ובין מושאי הסיקור שלי הם עדיין בפרופורציות ולרוב מגיעים להסכמה.

"אני דווקא מקבל הערכה על עבודתי גם מהציבור וגם מאנשי תעשייה שכתבתי עליהם דברים פחות נעימים. אני חושב שזה תלוי בעיקר בעבודת העיתונאי, ביכולות העיתונאיות ובאמינות שלו. ככל שאלה טובים יותר, היחס אל העיתונאי טוב יותר. ב-8 השנים שאני כתב בידור היחיד שניתק לי את הטלפון בפרצוף היה אורי גלר, שכתבתי עליו משהו שהוא לא אהב ולא היה מוכן להתעמת איתי בטלפון, ואני ממש חי עם זה בשלום".

- האם מופעל עליך לחץ מצד יחצנים, ועד כמה זה מפריע לעבודה שלך?

"אין ספק שהעבודה מול היחצנים ולפעמים גם הלחץ שהם מפעילים משפיעים בחלק מהמקרים על הסיפור שמובא לבסוף לקוראים. בראיונות, למשל, בשנים האחרונות הרבה יחצנים, במיוחד של תוכניות ריאליטי שהמרואיינים בהן לא מנוסים, דורשים להיות נוכחים בראיון, וכששואלים שאלה רגישה הם מתערבים בשיחה או מסמנים למרואיין בסימן שתואם מראש. לא מזמן ראיינתי שני פליטי ריאליטי, וכששאלתי שאלה רגישה היחצנית לא הפסיקה להשתעל כדי לעורר את תשומת לבם ולגרום להם לחשוב על התשובה.

"במקרים ממש קיצוניים יש יחצנים שמעזים לבקש את הכתבה לפני ההורדה לדפוס, וכשמדובר במרואיין מאוד-מאוד מבוקש מציבים את זה כתנאי. אני כמובן משיב בשלילה. מקסימום הם מקבלים את העיתון יום לפני שהוא מופץ, אחרי שהוא ירד לדפוס ואין אפשרות לשנות את הטקסט".

- למה לדעתך אנשים ממהרים להאשים את התקשורת בכל דבר?

"אנשים אוהבים להאשים את הצד החזק או את הצד הפוגע, לכאורה, ולא את הצד הנפגע. נורא פשוט לבוא ולהגיד 'התקשורת אשמה', 'זה לא מדויק', 'זה לא נכון' ו'מחר נעטוף עם זה דגים'. למרות זאת, אני רוצה להאמין שיש אנשים, וביניהם גם מושאי סיקור, שמתייחסים לכתבות ולאייטמים שלי יותר ברצינות וחושבים לפני שהם טוענים ש'התקשורת אשמה' או שאכלו להם ושתו להם.

"כשעלתה לאוויר הסדרה 'בקרוב אהבה', הייתי כתב ב'רייטינג', וביקשנו ראיון עם סיגל שחמון, נוכח פרישתה באמצע צילומי הסדרה. שחמון לא הסכימה להתראיין על סיבת העזיבה, ובמקום זאת, כתבתי כתבת פרופיל גדולה על הסיפור ששימש כרקע לפרישתה מהתוכנית (באותה עת ניהלה שחמון רומן עם היהלומן יוסי צוברי, שהיה בעלה של חברתה הטובה). כשהכתבה פורסמה, היא כעסה מאוד, ובעיתון אחר התפרסמה כתבת ביקורת שטענה שהמציצנות בתקשורת עלתה מדרגה. זו טענה משונה, נוכח העובדה ששחמון בחרה להשתתף בתוכנית שבה היא חושפת לעיני המצלמות את חיי האהבה שלה. מדוע, אם כך, כשמדובר בחשיפה שלא מחמיאה לה היא כועסת?".

- עד כמה קשה לעסוק בתחום הזה?

"באופן כללי, העבודה בתחום הבידור מלאה שקרים, תחמונים, ספינים ואינטרסים, ולכן צריך לדעת על מי לסמוך ועל מי פחות. ההתנהלות בתעשייה הזו לא פשוטה. כל סוכן מגן על מיוצגיו עד כמה שהוא יכול, וטאלנטים עושים הכל כדי לשרוד. פרסמתי פעם אייטם שקיבלתי מסוכן של זמרת, שאני בדרך כלל סומך עליו, ולמחרת הזמרת בעצמה הכחישה אותו בפייסבוק שלה. המון פעמים אני מקבל אייטמים ואחרי שאני בודק אותם אני מגלה שהם לא מדויקים, ופתאום אני רואה אותם מתפרסמים במקום אחר. אני מודה לאלוהים כל יום שאני בצד של העיתונאי ולא בצד שלהם".

"בעיניי, רכילות זו תמצית העיתונות החוקרת"

מלי זיידמן, כותבת את המדור "הוז את שמוז" במוסף "סגנון" של "מעריב"

"אם מרואיין מבסוט עד הגג מכתבה שעשית עליו, כנראה שלא עשית את עבודתך העיתונאית כמו שצריך", טוענת מלי זיידמן, לשעבר כותבת מדור הרכילות של "את", "המכבסה", וכיום כותבת "הוז אנד שמוז" ב"סגנון" של "מעריב". "כתבה טובה היא כזו שמציגה אדם אנושי על יתרונותיו וחולשותיו, ולפעמים, בעיקר בקריאה ראשונה, למרואיין קשה לפגוש את עצמו ככה. הרבה פעמים מרואיינים לא מבינים שאני כעיתונאית מחויבת בראש ובראשונה לקוראים שלי. למרואיין אני חייבת ציטוטים מדויקים, ולא לכתוב את מה שנאמר אוף רקורד, ועל זה אני מאוד מקפידה".

- את מרגישה שהקוראים נוטים לייחס לך ולמקצועך חוסר אמינות?

"הרבה פעמים שואלים אותי אם האייטמים במדורים שלי אמיתיים או מומצאים. כשמדובר במדורי חברה, נוטים לחשוב שמפני שמדובר בבידור, יש סיכוי שעובדים עליהם. בעיניי, לעומת זאת, רכילות היא תמצית העיתונות החוקרת, כפי שצריך להיות. רכילאי טוב הוא איש עם מקורות, שעושה לעצמו קשרים, מטפח אותם באדיקות במשך שנים, מזיע כדי להשיג סקופים מדי שבוע, מאמת אותם, מתקשר להשיג תגובות ומביא עדויות תומכות. צריך להבין שבמדור רכילות אמתי, כל אייטם של שלוש שורות זו עבודה רצינית. אני מתייחסת למדור רכילות באותה רצינות שהייתי מתייחסת לעמודי חדשות מדיניים, ואף יותר".

- היו מקרים שמרואיינים או מסוקרים הטיחו בך האשמות שלא בצדק?

"היה לי מספר מקרים מועט של מרואיינים-סלבריטאים, שטענו שסילפו את דבריהם בכתבה. במקרים רבים אלה הדברים שמקבלים תהודה וביקורת בקרב הציבור, ואנשים מתחרטים על שאמרו אותם. היה מקרה של שחקנית מפורסמת, שסיפרה שהיא ובעלה מסתובבים עירומים בבית, ליד הילדים. אחרי שהכתבה פורסמה ב'את' וגם עלתה לאתר, הפסקה הזו קיבלה המון טוקבקים של שמרנים מטורפים. הסוכן של השחקנית התקשר זועם וטען שהשחקנית מעולם לא אמרה את זה. למרבה המזל היו לי הקלטות. שלחתי לו ולה את הקטע המוקלט למייל, והיא נזכרה.

"ברכילות זה קצת יותר מסובך. הרבה פעמים אייטמים טובים שאת מתה להוציא, את צריכה לשמור לעצמך, כי כשאת מתקשרת לקבל תגובה את נתקלת בהכחשה גורפת, ואת יודעת שהמקור שלך לעולם לא יסכים להעיד בבית משפט. במקרים כאלה, אם אין מספיק תימוכין, אין ברירה אלא לרדת מזה, וככה הם ניצלים".

- איפה נוצרת בעיה בהתנהלות מול יחצנים ודוברים?

"אני סבורה שאמנים וסלבריטאים חכמים, שמתנהלים נכון, יודעים ומבינים את חשיבות התקשורת בקריירה שלהם. דווקא הסוכנים שלהם, לעתים, מסכלים להם את שיתוף הפעולה עם התקשורת. יחס כזה גובה מחיר מהאמן, בסופו של דבר, העיתונאי כבר ימצא מישהו אחר לרכל עליו".

"כולם חוגגים על האייטמים הרכילותיים, אבל יש מי שמתחסד"

אדם סרור ושי פרץ, עורכים במשותף את וואלה סלבס

"מעטים האנשים שיתקשרו אחרי ראיון ויגידו 'וואלה, הוצאתם אותנו טוב והייתם הוגנים'. לרוב אנשים מחפשים איפה הם יצאו פחות ממושלמים ויתקשרו להתלונן", אומרים אדם סרור ושי פרץ, עורכי וואלה סלבס והאחראים, בין היתר, על המדור המצמרר "שאלת השבוע", שבו מתפרסמת רכילות קשה במיוחד על סלב כלשהו בלי להזכיר את שמו.

לשניים קילומטראז' לא מבוטל בתחום הרכילות והבידור, הם מעדכנים את המדור כמה פעמים ביום, זוכים לרייטינג מרשים ועדיין מרגישים לא מספיק מוערכים על-ידי מושאי הסיקור שלהם.

"בסיומו של דבר, אנחנו עיתונאים שמתעסקים בבידור ומגיעים לראיון ברוב המקרים אחרי שכבר גיבשנו דעה", הם מודים. "יש לנו חוקים בסיסיים שנשמרים: מה שאוף רקורד יישאר ככה, מה שנחשב דיבה ייעלם, וכל השאר ייכנס. מבחינתנו אם זה חוקי, זה נכנס. מי שיש לו תלונות לא חייב להתראיין".

- אתם חשים ביתר שאת את ההתנגחות בתקשורת ובעיתונאים?

"אנחנו חשים בעיקר בזלזול. כשמגישי מהדורות 'רציניות' מדברים על עיתונות צהובה, הם עושים את זה בזלזול ובהתנשאות, מה שלא מפריע להם לסקר את בר רפאלי והחיים הזוהרים שלה, את הקמפיין האחרון של קסטרו או סתם פרידה מתוקשרת. כולם חוגגים על האייטמים הרכילותיים, אבל יש מי שמתחסד ועושה את זה תחת כסות עיתונאית רצינית ויש מי שקורא לילד בשמו. הרבה פעמים מי שאת תקראי לו 'תחקירן', אנחנו נקרא לו 'כתב רכילות'".

- אתם מרגישים שלא מעריכים את מקצוע העיתונות?

"'יש כאלה שחושבים שרכילאים הם לא באמת עיתונאים, וכאן הטעות. כל אייטם רכילותי נלקח באותה רצינות של אייטם חדשותי, ונשמרות בו אמות המידה העיתונאיות. לא פעם ולא פעמיים נתקלנו באנשים שאמרו לנו שלא נעים להם להעביר אייטם כי זה רכילות, והם לא אוהבים לרכל, אבל אחרי חמש דקות הם הלכו ושפכו את הלב או לכלכו על מפורסם אחר בכתבת שער, וכל זה בשביל לקדם את האלבום החדש או את התוכנית שלהם".

- עד כמה העבודה עם יחצנים מקשה על הבאת הסיפור האמיתי?

"העבודה מול יחצנים בעייתית מאוד. יש יחצנים שברור לנו שהם שקרנים פתולוגיים, ואנחנו נזהרים כפל כפליים. לפעמים אנחנו מקבלים אייטמים מיחצנים, ולאחר בדיקה קצרה מגלים שהם לא באמת קרו, או שקרו אבל לא בדיוק כפי שהיחצנים תיארו. אז כן, לפעמים יש בעייתיות, אבל זה מסוג הדברים שאי-אפשר איתם ואי-אפשר בלעדיהם".

- למה לדעתכם ממהרים להאשים את התקשורת בכל דבר?

"כי צריך להאשים מישהו. כשכוכב מתלבש לא יפה, יוצא לרחוב ומקבל פפראצי לא מחמיא, הוא לא יבוא ויגיד 'אני חסר טעם, הסטייליסט שלי יפוטר', אלא יחפש את מי להאשים. במקרה שלנו הוא יזרוק רפש על הצלם, על הרכילאים ש'אין להם משהו יותר טוב להתעסק איתו בחיים'. אם אותו כוכב יקבל ביקורת טובה, אגב, הוא כבר יספר על עבודת הקודש של הצלמים והעיתונאים. קל להאשים את התקשורת מאשר את עצמך או את המדינה שבה אתה חי".

- נתקלתם בבעיות שהיו קשורות דווקא במרואיינים או ביחצנים ולמרות זאת, התקשורת הוצגה כאשמה?

"זה קורה הרבה. סלבס שמפטפטים עם יחצנים באירועים, ואז, כשאתה מתקשר לבקש תגובה על מה שאמרו, הם מכחישים. לא מזמן פליט ריאליטי הגיע להשקה וכשנשאל על מערכת היחסים שלו הוא טען שאין כזו ואף התחיל עם אחת הבנות שהיו במקום. למחרת, כשביקשנו תגובה, הוא הכחיש. יש גם אנשים שמעבירים על עצמם אייטמים. למשל, מפורסמת אחת התקשרה לספר שהיא נפרדה מבן הזוג המפורסם שלה, ועל הדרך טינפה ולכלכה, ואחר כך התקשרה להגיד שהם חזרו ושנזנח את האייטם. לאחר מכן, כששניהם נשאלו על מדורי הרכילות, הם לכלכו והעליבו. היא פחדה לספר לו שהיא שמדליפה על הזוגיות וה'תקשורת העוינת' היא שבעצם שומרת את הסוד שלה ולא הורסת לה את הזוגיות".

- יש צביעות ביחס של הסלבס לתקשורת?

"ברור. רוב היחסים בתעשייה הזו מושתתים על צביעות. כולנו מכירים את הסלבס ששמים יד על פניהם כשמצלמים אותם ברחוב אבל יודעים יפה מאוד לחייך כשהם מגיעים לקבל בושם במתנה באירוע".