"רצינו להכניס לבית "האח הגדול" אישה בחודש השמיני, עם לידה בבית. אני מאמין שזה עוד יקרה"

"כמה פעמים בעונה אני חולם שאני בפנים. בתוך בית 'האח הגדול'".

- ומה אתה בחלום?

"דייר. זה בדרך-כלל חלום מאוד עוצמתי שגובל בתחושה שאתה כמעט ערום. זה קורה לי לרוב בלילה אחרי שאני נכנס לבית, כשהם נעולים בחדר השינה ואנחנו באים לסדר את הבית למשימה. כשאני נכנס לבית, זה כמו לעבור מלראות משחק כדורגל מהיציע, שם אנחנו תמיד רואים הכל מעליהם, לירידה אל תוך המגרש. ואז הכל נראה אחרת. כשאתה נכנס לבית 'האח הגדול', אתה מבין שגם כשאתה חושב שאתה מבין מה עובר עליהם, אתה לא באמת. פתאום אתה מריח את חדר השירות, רואה את הבגדים שלהם מסתובבים שם. לפעמים אני מבקש מהצלמים לצלם את הבלגן הזה. אני נורא אוהב שיש בלגן גם בבית שלי. זוגתי תמיד רוצה לסדר, אני אוהב לראות את הכוסות מהערב שלפני".

- ומה קורה בחלום?

"אני מרגיש את המודעות הזאת, של העוצמה שכל דבר שאתה אומר מקבל, המצלמות, הפחד שיראו מלמעלה את ההתקרחות שלי, המקלחת. להגיד, לא להגיד, איך אתה מתקבל, איך אתה לא מתקבל. פתאום רצים כל הדברים שעוברים להם בראש. אלו חלומות שאני מת עליהם, כי כשאני קם ההזדהות גדולה מתמיד".

- ומה אתה עושה? פשוט עומד?

"אני איתם שם. אני מתחבר להוא, פתאום פה במיטה עם ההיא, ויושב בפינת העישון עם ההוא. חיים נורא שגרתיים אבל בעוצמות נורא גדולות".

- היית רוצה להיות שם איתם?

"בא לי נורא. אני יודע שאני האחרון שאהיה שם, אבל זה מסקרן אותי ברמות מפחידות".

- הייתי בטוח שאתה האחרון שתרצה להיות בעמדה הזו.

"מרגע שראיתי את התוכנית, אני הראשון שרציתי להיות בפנים".

- אם כך, זה חייב לקרות באיזו עונה.

"בעונה האחרונה. אבל זו לא חוכמה, אני לוקח את זה בהליכה".

לא משחרר

יורם זק, העורך הראשי של המגה-ריאליטי, "האח הגדול", מעולם לא ראה ערוץ 20. הוא גם לא חלק מ-41.5% ממשקי הבית בממוצע שצפו פעמיים בשבוע בתוכנית. הוא לא הקליט, ולא חיפש במאקו. הוא בא לעבודה, אולי אחת המבוקשות בטלוויזיה, וחזר הביתה. אלא שביום שלו במשרד, יוצר זק את מבער היצרים העוצמתי ביותר בשיח הציבורי בישראל. משיחת המסדרון בתור בקופת חולים ועד לחדרי ועדות הכנסת, "האח הגדול" דחקה גם בעונה הרביעית, שהסתיימה לפני כשבועיים, כל נושא אחר מסדר היום.

- כמה פעמים כבר שמעת שהעונה "זה לא היה זה".

"כבר בעונה השנייה אמרו 'איפה בובליל? איפה שפרה?'. מהניסיון שלי בארבע וחצי העונות, עד השבוע השישי של העונה עולות כל הטענות - זה לא זה! מה זה הליהוק המשעמם הזה! אבל אז הדיירים מרשים לעצמם לשחרר את המודעות שאיתה נכנסים לבית".

- מה קורה בדיוק אז?

"ההתמודדות מתחילה להיות יותר תובענית. הגעגועים מתחילים לתת את אותותיהם. השאלה הזו של מה בדיוק המקום שלי? מי אני? פתאום מתחיל המבט פנימה. ופתאום אתה מתחיל לשמוע אנשים מדברים לעומק, מבינים שכל האנשים בבית זה סוג של מראות עבורם. שהם סוג של מראה עבור אחרים. מתחילה שותפות הגורל ביניהם ורק אז הם רואים שזה שונה לגמרי ממה שהם חשבו שזה. אני זוכר שכתבתי סמס לאבי (ניר, מנכ"ל קשת. זק מקריא מהסלולרי - ל"א), 'הנה זה עוד פעם קורה. הם מתעגלים, מוצאים את מקומם ומבינים את השונות שלהם. מכירים ומבינים לעומק אחד את השני. הם סיימו תקופת חיפוש ומבינים את המקום שלהם'".

- זה סוג ההתכתבויות בינך לבין אבי ניר?

"אנחנו מדברים על הכל. ככה זה כשאתה עובד עם מישהו שאתה באמת רוצה לשמוע את דעתו. גם אם הביקורת קיימת והיא נוקבת. אחרי כל סוף תוכנית אני מקבל מייל ארוך עם הערות ממנו. הוא כוח שמאוד מניע אותי, אבל יש בזה גם משהו שדורש ממך באמת להגיע למקסימום. הוא קולט הכל".

- למשל?

"הכול. הווליום, כמה ריבים יש בתוכנית, זה היה יותר מדי, זה פחות מדי, למה לא להוריד קצת במילים גסות. גם המון פרגון. אבל אני מודה שזה בדיוק הקונפליקט שיש בינינו, שמצד אחד הוא נורא דואג שאעבור את התקופה הזו שפוי ושאקח דברים בפרופורציה, ומצד שני הוא לא משחרר, מה שגורם לי מאוד לא לשחרר. כשאני לא מקבל את המייל, אני מאוד צריך אותו".

כבר בראשית העונה, שני דיירים שעטו החוצה מהבית, בלי שהודחו. "יש משהו בתוכנית הזאת שמצד אחד מצוי בשליטה מלאה שלנו, אבל מרגע שאתה סוגר את הדלת אחרי הדייר האחרון בערב הראשון זו הופכת להיות ההפקה עם הכי פחות שליטה. וזה משהו שאני מאוד אוהב בתוכנית". אחת העוזבות הייתה ברי סימון, שזק היה משוכנע שתגיע לגמר. "אצלה זה גם היה אחרת, כי אתה לא יכול לחבק אותה, בגלל שמירת נגיעה. זה משהו שלי מאוד מוזר, כי אני מאוד מחבק".

- ובאותו זמן, בקונטרול אתה צועק להשאיר אותה?

"שום דבר. אני רק רוצה שזה יצטלם נכון. אם זה קורה, שנספר את זה הכי נכון שאפשר. זה אימאג' בעיניי שהוא טוב לתוכנית, אני מקדש אותו".

- עוד משהו שבניתם עליו אולי הוא תיעוד ההיריון של בטי קפרא, אך הקהל הדיח אותה.

"רצינו להכניס גם אישה בחודש השמיני העונה, עם לידה צפויה בבית. אני מאמין שזה עוד יקרה".

- זה בטח היה גורר המון ביקורת נגדכם.

"הביקורת באה עם הפורמט, זו עסקת חבילה. אני בוחר את הסיפורים שנספר, כי הם מדהימים, ואני תמיד מבין למה אני עושה את זה, למרות שאני חוזה את הביקורת. בלידה בתוך הבית אני דווקא רואה איך רגע כזה יכול מאוד לרגש, לא רק סצנה קונטרוברסלית שתעשה רעש. ראיתי רגע כזה בפורמט בהולנד, שבו הדיירים מתעוררים בבוקר וכולם עומדים שם מחוץ לחדר המשימות ומחכים, ופתאום יש את הבכי הזה של התינוק. אני לא פרובוקטור. אני באמת מחפש רגעים של חסד".

מודל לחיקוי

"לא אהבתי ריאליטי", זק פוסק. בשנת 2008, ערב עליית העונה הראשונה של "האח הגדול", שימש מי שעדיין מגדיר עצמו כיוצר תיעודי, כראש המחלקה הדוקומנטרית של קשת. "היה בריאליטי משהו שאיים עליי. הסתכלת על איזו מפלצת שמסתכלת עליך בחזרה. וכשהיא מסתכלת עליך, אתה מתחיל להבין מה זה מייצר אצלך. פחד, קנאה, לחץ, בוז, לא משנה מה. אז, כל מה שרציתי זה שבקשת יעשו כמה שיותר סרטים דוקומנטריים". על פי מיטב הלכות הקידום, ראש מחלקת דוקו התבקש לעשות סרט מקדים לעליית "האח הגדול" ונשלח לבריטניה ללמוד במה מדובר.

"אני מנסה עד היום להבין מה שם כל-כך תפס אותי, כי מיד רציתי לראות עוד", הוא מספר. שבועיים אל תוך העונה הראשונה, אבי ניר ביקש את זק לסייע בעריכת התוכנית. בתחילה זק סירב. "בדיוק הפסקתי לעשן והרגשתי שאני מתעסק בעצמי, עשיתי את 'מונית הכסף' ועדי אשכנזי. הרגשתי במקום".

זק התייאש מלהיות האיש הרע שאומר "לא" ליוצרים והתלבש על האתגר. "הרבה מהכישרון הדוקומנטרי שקיים אצלי מתועל ל'האח הגדול'. אתה מספר פה סיפור של אנשים שעוברים תהליך, שזה אולי, כל מה שאתה רוצה לעשות בעשייה דוקומנטרית שלך. אני מבין איזו תרבות כל אחד מהז'אנרים מייצג. כמה דוקומנטרי נחשב לאליטיסטי וכמה זה נחשב טראש. אבל אני חושב שלא בצדק. אני באמת מרגיש שב'האח הגדול' אני מגיע למיצוי שלי כאדם שהולך וגדל ולומד וגם חוטף. לאדם שבאמת הופך ונהיה יותר עמיד בפני ביקורת, ומעונה לעונה נהיה יותר נבון".

- זה גם אתגר אישי עבורך, מעבר למקצועי?

"הרבה אנשים ברחוב שואלים אותי, 'תגיד, למדת פסיכולוגיה?'. אני לא רואה את עצמי כמטפל, ויש בי כנראה כישרון דיבוב כזה. יש בי סקרנות עצומה לאנשים. אני רוצה להיות אדם טוב יותר. זה הכל. אני לא חושב שהאתגרים האישיים שלי יבואו אי-פעם ממקום העבודה שלי. מרגע שיש לך ילדים אתה באמת מתעסק בלהיות אדם טוב יותר, כי אתה מבין שאתה מודל לחיקוי, ואתה מבין שאתה רוצה באמת לגדל אנשים טובים, ואתה רוצה להיות כזה".

- הילדים שלך (בת 9 ובן 5) רואים את "האח הגדול"?

"זו לא תוכנית לילדים קטנים, וזה לא תפקידנו לחנך".

- בעיני הרבה אנשים זה משהו מאוד ציני.

"אין שם שום ציניות. אנחנו חיים בעולם ציני, ובברנז'ה מאוד ציניקנית. ציניות אול אובר דה פאקינג פלייס. גם אני יכול להיות מאוד ציני, אבל לא בקשר לדיירים בבית - לא בקשר לאנשים שמפקידים את חייהם ואת פרטיותם בידינו. אלעד קופרמן הוא לא איש ציני, רן תלם הוא לא איש ציני, בטח שלא אבי ניר. אנחנו מאוד זהירים. אנחנו באמת עושים את זה מתוך כוונה שכל מי שנכנס לבית 'האח הגדול' יעבור שם את החוויה הכי טובה שהוא יכול. זה לא תמיד קורה, אבל אנחנו הולכים ולומדים איך להפוך את זה ל-100% הצלחה. אלעד קופרמן לוקח את הדיירים יד ביד מרגע שהם יוצאים מהבית והעונה נגמרת, במידה ודברים יוצאים משליטה".

יש פער גדול בין התחושות שמעורר השם "האח הגדול", ובין יורם זק האיש. בעוד שלדמות ההיא, חסרת הפנים, יש בעיקר קול מאלחש, הנכס הברור של זק הוא דווקא עיניו מלאות ההבעה. עיניים גדולות שהופכות ללחות פעמים רבות בשיחה. דיבורו של זק הגלוי, נע בין חלש, לחלש יותר והוא מסובב בין אצבעותיו סיגריה שוב ושוב לפני שהוא מדליק אותה.

"יש משהו מאוד דמוני בצמד המילים 'האח הגדול'. כולנו קראנו את '1984'. הקול הזה, המנסר. אני לא רואה הכל, לא יודע הכל, ולא שומע הכל", הוא אומר, "מאוד חשוב שתרחף מעל כל הדבר הזה ישות. אחד הדברים הלא טובים שקרו, וזה מה שיצר אצלי עוד יותר הזדהות עם הדיירים, הוא אובדן האנונימיות שלי, שהוא אובדן האנונימיות של האח הגדול. מישות, הוא הפך להיות מישהו עם פנים, ויש לו שם ושם משפחה והוא אח של ההיא והבן של ההוא. זה חבל. כי מאוד התאהבתי בישות האמורפית שאין לה פנים או שם".

- נחשפת בעל כורחך.

"נכון. בגלל טעות שלי".

אני חטאתי

הטעות שעליה מדבר זק התרחשה בשלהי העונה השלישית של התוכנית. "אמרתי משפט מאוד לא מצחיק לסאונדמן שעובד איתי 15 שנה, כשמבחינתי זה רק אני והוא באוזניות. משם זה כבר הפך בעיתונים למשהו שהטחתי לעבר דיירת בבית, מה שלא קרה כמובן. אף פעם לא הייתי אומר דבר כזה בפניה. מה שקרה שם זה פדיחה. וכולם שמעו אותה". במהלך בדיקת סאונד שרבב זק אמירה גסה ביותר המתייחסת למעשה מיני שהיה רוצה כביכול לבצע במתמודדת דנה רון. הקטע נשמע באחד מערוצי השידור באתר מאקו של קשת ונפל לידי בלוגר שמיהר לפרסמו.

"הסיפור הזה יצר בדיוק את ההצצה הבלתי רצויה מבחינתנו אל מאחורי הקלעים", הוא מתעצב. "זה יצר טשטוש. אבל אני למדתי שהקהל הרבה יותר מתוחכם מהמתווכים והמתחסדים. הוא יודע שאותו אח גדול ידע לזרוק הערה מאוד לא במקום, הערה סקסיסטית, מכוערת. אבל זה אותו אח גדול שגם מגיע פעמיים בשבוע, אמפתי, שנון ורגיש, ויש בו משהו מרגיע שמצליח לגעת באנשים".

- אז הפסקת לשחק את הדמות.

"זה קרה באופן טבעי. מעונה לעונה, הקול הפך להיות שלי. הפכתי ליותר אני מאשר איזו דמות מתכתית, רובוטית, כי הרגשתי שלצופים קל יותר להתחבר כששומעים את האמפתיה כלפי הדיירים ואת ההזדהות. אבל בד בבד, במקביל לדבר הזה, עברתי גם תהליך מאוד עמוק של התבגרות עם עצמי, כי טעיתי שם בגדול".

- לקחת את זה קשה.

"מאוד. זה גרם לי להבין את הדיירים, איזו סערה יכולה לעורר פליטת פה כזו או אחרת. איבדתי את האנונימיות שלי, כמוהם. פתאום צלמי פפראצי מתחת לבית, אתה בעין סערה. אנשים חושבים שהם מכירים אותך ויכולים להשליך מאיזו שטות שאמרת על כל מי ומה שאתה. יומיים לא יצאתי מהמיטה. כל מיני תופעות דיכאוניות כאלה, שלא היו מנת חלקי עד אז. תופעות של חוסר חשק, של 'עזבו אותי, מה אתם רוצים ממני'. להיעלם רציתי כבר לפני. חודש לפני הסיפור הזה כבר ביקשתי לעזוב. במהלך העונה הרגשתי סוג של מיצוי".

- מה הביא למיצוי הזה?

"לא יודע. עייפות. זה קרה לי כמעט בכל סוף עונה. הרגשתי שזהו וביקשתי שיצמידו לי את המחליף שלי. ואז קרה סיפור דנה והרגשתי שאנשים חושבים שבגלל זה אני לא עושה את זה יותר".

- מה בת-זוגך אמרה לך?

"אני זוכר שהתקשרתי אליה ואמרתי, 'שמעי, קרה משהו לא טוב בלילה. הולך להיות סיפור מאוד גדול'. אני מדבר איתה, ואני מרגיש איך עולות לי הדמעות. והיא מיד יישרה אותי. היא בכלל לא הבינה מה אני מתרגש. היא אמרה לי, מה אתה רוצה? ככה אתה מדבר. לפעמים אתה צריך שיקרה משהו כזה, לעמוד לרגע בעין הסערה להיות מותקף על ידי כל המתחסדים והצדקנים מסביב, כדי לראות את האנשים שבאמת מכירים, אוהבים ומעריכים אותך ושאתה באמת יקר להם. קיבלתי לדעתי ביומיים 500 סמסים".

- אתה מכחיש ציניות וטוען ליחס רגיש כלפי הדיירים. אמירה כזאת עשויה להוכיח בדיוק את ההפך.

"אבל זו ממש לא אמירה שגורה שם במסדרונות. הדרישה שלנו מהצוות היא תמיד להיות מאוד רגישים לפרטיותם ולכבודם של הדיירים. אני חטאתי".

למחרת אותו אירוע זק קורא לדנה רון אל חדר האח הגדול. הוא אינו מדבר אליה פנים אל פנים, אבל אומר שהוא עושה רגע "קאט", וצריך לספר לה משהו שקרה בזמן בדיקת הסאונד. לדבריו, היא הגיבה בנינוחות לדברים.

- ובסוף אותו שבוע היא הודחה.

"כן. לצערי. ידעתי שזה יעורר אחר כך תיאוריות קונספירציה כאילו הוצאנו אותה".

- וגם שסגרתם דיל שכביכול היא מקבלת תוכנית.

"נו, באמת. למזלי היא שמה את זה מהר מאוד במקום הנכון. ידעתי שהנשמות הטובות לוחשות על אוזנה והן יכולות בקלות לשכנע לעשות מזה יותר ממה שזה. והיא עמדה בגבורה מול הדבר הזה, ואני מעריך אותה על כך".

- מה למדת על הסביבה שלך?

"פתאום קולגות שראיתי אותם כידידים שלי, כאנשי שלומי, לכלכו. כי הרי כולם יקראו, אם הם עכשיו יכתבו על זה. שם מאוד נפגעתי וזיהיתי שכולם בני הגיל שלי. כל אלה שהתאכזבתי מהם, שחשבתי שהם בעדי. כולם אנשים שהצליחו פחות. כולם אנשים שהיו רוצים לעשות דברים אחרים ממה שהם עושים. אתה מבין את זה ולומד להיות סלחן. עדיף להיות במקום המותקף ולא במקום של המתוסכל שאומר 'למה הוא ולא אני?'".

במבט לאחור, זק מודה כי הוא היה צריך את מה שהוא מכנה "סטירת הלחי" הזו. "הייתי צריך איזו התבגרות נוספת בתוך הדבר הזה, כמישהו שבאמת לא ילד ולא משחק באיזה צעצוע שנותנים לו. אני לא חושב שהייתי יהיר, אבל הייתה זחיחות מסוימת".

בעונה השלישית של "האח הגדול", להפקה היה ריטואל קבוע שסבב את הישגי הרייטינג של התוכנית. עד ל-30 אחוז נתלתה הטבלה ברחבי הבית, על גבי נייר בצבע אדום. מעל ל-30, המודעה הייתה ירוקה, הירוק החוויר מעל 35, ומעל 40 אחוז הצבע היה זהוב. פרשת דנה רון שמה לזה סוף. "זו בדיוק הזחיחות שהיינו נתונים בה בעונה השלישית", מספר זק, "הרייטינג, 'אנחנו ואנחנו, ולמרות הביקורות'. זה לא קרה בעונה הזאת. זו בגרות. הבנו את הזחיחות המסוכנת, שמתוכה אתה יכול למצוא את עצמך אומר באוזנו של סאונדמן משפט על דייר כזה או אחר. ובמובן הזה, טוב שקרה מה שקרה".

- קל להיסחף לשם עם 40 אחוז רייטינג כמעט מדי שבוע.

"קל מאוד להיכנס לזחיחות כשאתה שובר את השיאים של עצמך, אתה אפילו לא מתעסק כמעט בתחרות עם אף אחד - כל שנה לשבור את השיאים של עצמך".

- העבודה שאתה עושה, השליטה הזו על חיי אנשים, היא כמעט אלוהות.

"גם באותה כתבה על סער שיינפיין כתבו 'הוא היה האלוהים של הבית'. קשקוש בלבוש. אנחנו לא בוראים שום דבר, אנחנו לא קובעים גורלות. הם קובעים את גורלם בידיהם, אנחנו צריכים להיות מספיק כנים כדי לספר את הסיפור האותנטי שלהם".

אחרי ההודעה של זק על עזיבתו ב-2010, נפתח תהליך גיבוש העונה הרביעית בלעדיו. עד שיום אחד בתו בת ה-9 חזרה הביתה וסיפרה ש'אמרו בבית-הספר שאמרת משהו על ציצים של מישהי מהבית ופיטרו אותך'. "זה רגע שאתה אומר, אני חוזר לעשות את זה. הייתי חייב לעבור חוויה מתקנת. וגם היה לי מאוד קשה לראות מישהו אחר נוגע בזה. אני מודה".

- ואתה בטוח שהעונה הזו הייתה חוויה מתקנת?

"כן. כי הפעם לא עשיתי כלום. ההרגשה שעטפה אותנו פתאום הפריעה כמובן, אבל הרגשתי שהעונה הייתה טובה".

גם נרקיסיסט

על העונה הנוכחית של "האח הגדול" העיב דווקא צל כבד מהעונה השנייה. לפני כחודש וחצי מתפוצצת בעיתון "ידיעות אחרונות" הפרשה שזכתה לשם "פרשת הכדורים הפסיכיאטריים". סער שיינפיין, שהגיע למקום השני בעונה בה זכה אלירז שדה, מגולל בראיון שזוכה לתהודה ענקית, מציאות קשה שעוברת עליו בבית "האח הגדול". הוא מתאר כיצד מפציר בו הפסיכיאטר שנשכר על-ידי ההפקה, אילן רבינוביץ', ליטול כדורים ומוביל אותו, לכאורה, לעשות מעשים לטובת הצלחת התוכנית. הכתבה מדגישה, כי הכל נעשה בידיעת ההפקה. "קצת חזרה אליי התקופה ההיא של דנה רון. שקעתי בעצבות. ראיתי את הכתבה לפני פרסומה. נכנסתי לחדר עריכה, ישבתי, קראתי והרגשתי זיעה קרה. אני יושב ומוצא את עצמי מנגב זיעה מעצמי".

- זה פגע בעונה הזאת, המשבר הזה השפיע על מהלך ניהול העונה?

"לא. אבל זה מפריע לעבוד. אתה שוקע. וואו, מה יגידו עכשיו? וכתוב ש'האח הגדול' נותן כדורים אז בטח כולם חשבו שאני גם נתתי למישהו כדור. זה כל-כך רחוק מהמציאות, הרי ההפרדה בין התוכן להפקה היא מוחלטת. מוחלטת. וההפקה עשתה הכל באופן הכי אחראי שהיא יכולה לעשות".

הסיפור מתחיל להתפרסם בתקשורת בערב פורים וזק מחליט לצאת כדי לנסות להתעודד. "הביאו לי מהנסיעה של סופי לארגנטינה חולצה של מסי, אז הרגשתי שאני אפילו מתחפש קצת. עברנו ממועדון למועדון, חברים ואחותי וחיבוקים". באחד המועדונים ניגשת אל זק אחת הבלייניות ולוחשת על אוזנו, "תתביישו לכם". בהמשך, שואל זר אחר אם הוא יכול לסדר גם לו כדור. "פתאום אתה קולט שזה שקע. שזה הצליח לשנות משהו במה שאנשים חושבים. עליך, על התוכנית שאתה עושה".

למחרת בבוקר הוא משכים קום כדי להגיע לישיבה רבת משתתפים בנווה-אילן. רוכבת אופניים מבוגרת מזהה אותו ובולמת בפתאומיות על מעבר החציה. "אני כל הזמן מקווה שמבינים שבאמת לא עשיתי שום דבר. והיא נעמדה במעבר החציה, מסתכלת עליי ועושה לי עם היד אצבע משולשת. 'זין עליך'. זה רגע נורא. אני לא אשכח הפרצוף שלה. איבדתי את האוויר בכל הגוף. אני יכול לחייך מול ביקורות, אני לא יכול לחייך מול אנשים שמסתכלים עליי וחושבים שאני איש לא טוב, שאני איש רע".

זק מגיע לישיבה עם דמעות בעיניים. "אני אומר להם 'חבר'ה, אנשים עברו שטיפת מוח, אני אומר לכם שאני חווה את זה'. לא מגיע לאנשים שעושים את התוכנית הזאת כותרות כמו 'האח הגדול מחלק כדורים', או האשמות שכאילו אנחנו משתמשים באנשי מקצוע כדי ליצור סצנות כאלה או אחרות".

- כשסער שיינפיין יצא מהבית, הייתה תחושה שמשהו שם לא נגמר כמו שצריך?

"האם צפיתי ששנתיים אחר כך הוא יצא נגד ההפקה? ממש לא. אני יכול להגיד לך משהו שקרה לסער שלא קרה לאף דייר בבית 'האח הגדול'. משהו שנראה שולי, אבל בעיניי מאוד משמעותי לכל הדרך שלו אחרי העונה הזו. בניגוד לבריטניה, שם מצביעים הצבעה שלילית, בארץ ההצבעה היא חיובית וכל דייר שיוצא זוכה לתשואות מהקהל. סער, ולא בגלל השנאה אליו, אלא בגלל האהבה המטורפת לאלירז, היה היחיד שקיבל שריקות בוז כשיצא מהבית. אני חושב שזה רגע מכונן אצלו. תוסיף לזה קליפ שהוא לא היה כל-כך מרוצה ממנו, וראיון לא הוגן לדעתו שנעשה לו עם לינוי בר-גפן מיד אחרי".

- הוא דיבר אי-פעם על הנושא הזה של שריקות הבוז?

"הוא לא דיבר על זה אף פעם, וגם לא אף אחד אחר. אבל כולם כל-כך הלכו שבי אחרי אלירז, אז חשבו שקל להתנגח בסער. זה כאילו המלחמה שלו הייתה מול הבן אדם הלא נכון - האהוב שכמעט היה קונצנזוס. הרגע הזה הוא רגע מאוד משמעותי בחייו ובפועלו מאז של סער שיינפיין".

- ומה הרגשת אתה כששמעת את שריקות הבוז?

"מאוד לא אהבתי את זה. מאוד כאב לי".

- זה כנראה השפיע עליו במיוחד, אם הוא אכן ניחן באישיות שאילן רבינוביץ' קורא לה נרקיסיסטית.

"אני חושב שגם אני חוטא בתכונה הזו".

- אתה נרקיסיסט?

"באיזה מקום כל אדם שיודע שיש לו מה להגיד או להראות, או ניחן בכישרון כזה או אחר, שהוא מוערך מספיק, הוא כזה. הנרקיסיזם בא לפעמים דווקא מביישנות איומה. ודווקא המופנמות הזו גורמת לך מאוד להתעסק בעצמך. להמציא את עצמך מחדש".

- אתה מרגיש שסער פגע בשמך הטוב?

"אני לא בטוח. אני לא חושב שזה הוא. הכעס שלי לא עליו".

- על מי?

"על מי שעשה עליו את הסיבוב הזה. מי שדאג לטשטש את ההפרדה המוחלטת הזאת בין תוכן ובין הפקה, ובין טיפול רפואי. מי שדאג לחבר את רצף הדברים כדי שישתמע שאנחנו נתנו כדורים. אני חושב שהביקורת של סער היא בעיקרה לא מול ההפקה וזה לא התיישב עם מי שכתב את הכתבה".

- "ידיעות אחרונות". זה מה שאתה אומר?

"אני לא רוצה עוד פעם להיות מטרה בידי האנשים הרעים האלה. אני חושב שסער מחבב אותי בסופו של יום. לתאר שיחה שלי אתו בבית קפה, מיד אחרי השאלה 'האם מישהו איים עליך?', זה לנסות להכפיש את שמי. סער יודע שאני אף פעם לא קראתי לפסיכיאטר אחרי שיחה שלי אתו. האמירה כאילו הוא רצה לצאת ואז הביאו לו פסיכיאטר שנתן לו כדור והוא החליט להישאר, משוללת מן היסוד. לא קרתה מעודה. אני לא חושב שסער מנסה להכפיש את שמי, סער מנסה להציל את שמו".

- בשיחה ההיא בבית-הקפה, הוא היה במצוקה?

"כשנסעתי לתאילנד הוא המליץ לי איפה להיות, מספר חושה בחוף מסוים. כשחזרתי הודיתי לו. ואז נפגשנו. ראיתי שהוא מתבוסס קצת בזה. סיפר לי דברים שקרו שבחלקם לא ידעתי. אמרתי לו 'סער, תיקח את הטוב מהדבר הזה, הרבה אנשים אוהבים אותך'".

- כמה פעמים אתה פגשת את אילן רבינוביץ'?

"במהלך אותה עונה ישבנו פעם אחת לשיחה. שיחה על הא ועל דא, עליי ועליו. לא הספקתי להתרשם ממנו עד כדי כך. היה נראה לי איש מאוד כריזמטי, שיודע מה הוא עושה. אני לא יכול להגיד לך אז, כמו שאני לא יכול להגיד לך היום, אם הטיפול שהוא נתן שם, הוא טיפול נכון".

- ידעת על תכיפות הביקורים שלו?

"לא לגמרי. לא יכולתי באמת להתעסק בכל. היה מי שידע ודאג לעדכן אותי במה שהייתי צריך לדעת".

- אבל אני מניח שאם היה רופא, כל רופא, שמבקר תכופות בבית זה משהו שהיה חשוב שתדע.

"אמרה לי זוגתי החכמה נכון, שאם הייתי מצוי בכל רגע ורגע במה שקורה בבית לכל דייר ולוקח אחריות על כל דבר, הייתי מתבלבל ובאמת חושב שאני איזה סוג של אח גדול כזה. ההפרדה הזו נכונה ובריאה. כולם חושבים שאני יודע כל רגע מה מצב הרוח של כל אחד מדיירי הבית, אני לא. כולם חושבים שכל שיחה שיש להם עם האח הגדול, היא מולי - לא, היא לא. כולם חושבים שכל רופא שמגיע הוא בהזמנתי, הוא לא. בגלל זה יש פה טשטוש מאוד גדול שאולי יוצר איזו תחושה שידי בכל ויד כל בי. לא. אני לא באמת האח הגדול. אני לא באמת רואה הכל ושומע הכל. באמת שלא. העבודה היא עבודה סיזיפית. אני פעמיים בשבוע ער 40 שעות רצוף. אני בחצי הזיה, לא מבין איך אני עומד בזה. אני תקוע בעיקר בחדרי עריכה וכמובן מייצר. ברגעים הנכונים נמצא מול הדיירים ומדבר ומדובב ומקשיב, ומרגיש. מחלק ביניהם קצת ממני בצורה כמה שיותר הוגנת ושווה, זה הכל. אני באמת איש טלוויזיה בינוני ומעלה".

- זו לא בריחה מאחריות?

"זו האמת. אנשים חושבים ש'האח הגדול = יורם זק'. האח הגדול הוא חיבור של כמה אנשים ביחד שחושבים על איך לייצר את הדבר הזה. וכן יורם זק בקולו הוא האח הגדול, אבל הוא לא יכול לעשות את זה אם לא הייתה מאחוריו הפקה, שמורידה ממנו הרבה מאוד עומס. אני לא רוצה לעשות הכל, גם ככה כולם חושבים שאני יותר ממה שאני צריך. אני באמת איש קטן. אחרי פרשת דנה, מישהו כתב, שהטרגדיה הכי גדולה מבחינת ההפקה שפתאום כולם הבינו שהאח הגדול הוא לא אח של אלוהים. בסך הכל איש חרמן בן 40 ואולי קצת משועמם שעושה טלוויזיה. זה לא רחוק".

- אילן רבינוביץ' אמר שהרגיש שאם סער יצא הוא עלול להיות בסכנה. איך זה משפיע על מהלך התוכנית?

"כמו כל טיפול רפואי אחר שקיבל מתמודד בתוכנית. הנזק הכי גדול בעיניי שנעשה בסיפור הזה, הוא ללמעלה ממיליון איש, לדעתי, שחיים פה ונוטלים כדורים פסיכיאטריים ושחייהם השתפרו לאין שיעור. אם אני הייתי נוטל כדורים כמו חלק נכבד מחבריי הטובים, הייתי מרגיש מצורע בתקופה הזאת".

- לא לקחת בעצמך אף פעם כדורים?

"לא. אבל לפעמים מתחשק לי. אני חושב שאם הייתי מרגיש לא טוב והיה כדור שהיה גורם לי להרגיש טוב, יכול להיות שהייתי לוקח, אני לא יודע".

- אי-אפשר להשתחרר מהמחשבה מה היה קורה אם חלילה הוא היה עושה לעצמו משהו בפנים.

"זה היה נורא. אבל צריך לזכור עוד פעם, שאנשים עושים לעצמם משהו כשהם מגיעים לכל מיני צמתים בחיים. אנשים, בטח בין הגילאים 30-40, עוברים משברים מאוד גדולים. לפעמים זה קורה להם בבית 'האח הגדול'. אם סער חושב שנעשה לו עוול בטיפול כזה או אחר, בהבטחות כאלו ואחרות מטעם ההפקה, שישאל את השאלות ומי שצריך ייתן את הדין. ואנחנו צריכים ללמוד מהסיפור הזה, ולהמשיך לעשות טלוויזיה טובה. אני כל הזמן אומר לעצמי. שאם בסופו של יום, בלי כל האינטרסים שמעורבים בזה, מישהו יצא לא טוב מהדבר הזה, אני אשאל את עצמי שאלות. אם בנקודה מסוימת נעשה עוול מישהו צריך לתת את הדין על הזה".

- יש ביניכם דמיון בצורך להיות נאהב.

"ברור. מאוד חשוב לי. אני במקום הזה מאוד מזדהה עם סער. זו מכה אמיתית לצאת ככה מהבית, למי שרוצה שיאהבו אותו. אני באמת ניסיתי שכמה שפחות אנשים יסתובבו איפה שהוא בעולם הזה כשיש להם מילה רעה להגיד עליי. חשוב לי שיאהבו אותי. לא תמיד זה הצליח, אבל לי זה מאוד חשוב. זה היה תמיד חשוב לי. אני נורא רוצה שכולם יאהבו אותי. אבל אתה מתבגר ומבין שאתה חייב ללמוד לוותר".

בשלב זה הכדור הועבר לבית המשפט. שיינפיין תובע את קופרמן הפקות ואת ד"ר אילן רבינוביץ', ואילו קופרמן מצדם תובעים את שיינפיין דיבה. קשת גם הגישה תלונה למועצת העיתונות נגד "ידיעות אחרונות".

- אולי מי שמתעסק בעבודתו עם אנשים שרוצים להתפרסם ורוצים להיות נאהבים בכל מחיר, לא צריך להתפלא כשיום אחד הוא מקבל תביעה.

"אותי אף אחד לא תובע. לא התפלאנו מהכתבה הזו. היה פה משבר לטפל בו. למזער נזקים שהיה מי שדאג להגדיל אותם ולעשות פה מסע הפחדה מטורף. למזלנו הקהל היה הרבה יותר אינטליגנטי ויודע לקחת את מה שצריך".

- משהו השתנה עכשיו בהתנהלות שלכם?

"דבר ראשון יש את הוועדה הפנימית שהוקמה בהשתתפות מומחים לאתיקה ולרפואה, וטוב שכך. אנחנו צריכים עזרה במקום הזה".

- ואתה ברמה האישית?

"אני יכול להגיד לך שאולי היום אני קצת יותר רגיש דווקא לחיים שלהם אחרי. כי במהלך התוכנית אני מאוד שלם עם מי שאני מולם. אפילו מעורב מדי, רגשית. אני נותן לדיירים את מה שהילדים שלי לא מקבלים ממני".

- היו פניות שלו אליכם אחרי הכתבה?

"נורא רציתי סתם לכתוב לו 'תהיה חזק'. אבל ברור שזה היה מתפרש לא נכון. הרבה בעלי אינטרסים רוכבים כרגע על גבו. הם לא יהיו שם להחזיק את היד שלו כמו שעשה קופרמן. יכפישו אותו, טוקבקים, הוא יקבל גם וגם. הוא בעין הסערה. דרך אגב, אמא שלי פגשה אותו ברחוב ואמרה לו 'אני אמא של יורם, אני אוהבת אותך'. היא בטח אמרה מה שאני רציתי להגיד לו והתביישתי".

- סער שיינפיין הפנה אותנו לעורך דינו, שסירב להגיב לדברים. מ"ידיעות אחרונות" לא התקבלה תגובה עד לפרסום הכתבה.

הזדהות ואהבה

העוצמה האדירה והמכשפת שיש לתקשורת, היא נושא שמעסיק לא רק אותנו. אולי הדוגמה המשמעותית ביותר ליראה-סגידה הזו, היא כתב האישום בן שלושת הפרקים של צ'אנל 4 הבריטי, "מראה שחורה". הפרק הראשון של המשל האפל שהוא סדרת החובה הזו, מסתיים בזווית צילום מעל רחובות ריקים מאדם. העם הבריטי מכונס מול מקלטי הטלוויזיה וצופה במנהיגו בועל חזירה. מדובר במזימה של אמן מטורף שחטף בת למשפחת המלוכה וזו הייתה דרישת הכופר. הוא רקח והעם כולו שתה בצימאון. במרחק הזמן, בסדרה, מתפכחת התקשורת ומכנה זאת "יצירת האמנות הגדולה של המאה ה-21". האמן עצמו שם קץ לחייו.

הסצנות הללו לא יוצאות מהראש של זק. "ברור שאני לא צופה בסדרה כצופה רגיל. אני מחפש את הביקורת שבה, אבל זו לא ביקורת שמפחידה אותי. זה כמעט טבעי, זו ביקורת על זרם".

- מה ביקורת כזו משנה בך?

"בפרק הספציפי הזה הביקורת היא על הצופים. אני לכל אורך התקופה יודע שאני בצד של הטובים. מתפקידי לדאוג שאנשים שנמצאים בבית יעברו חוויה שהיא מעצימה וטובה. זה מה שמאוד מעניין אותי. אם הייתי מזהה ניצול ציני, לא הייתי עושה את זה".

זק מצטט משפט של דוד פרלוב, אבי הקולנוע התיעודי הישראלי שאומר, "צלם אחרים כאילו היית מצלם את עצמך ואת הטבע כולו". "זה כל-כך חשוב בתוך הפורמט הזה, להבין שזה אנשים. ואני מאוד משתדל לצלם אותם כאילו אני מצלם את עצמי. ולספר את סיפורם כמו שהייתי מספר את סיפורי. אנחנו סוג של צלמי טבע כאלה, כי אנחנו לא יוזמים את הדברים. אנחנו מחכים שהם יקרו מאוד בסבלנות, בשקט. זה יכול להיות כל מה שאנחנו עושים ב'האח הגדול'. יושבים ומחכים שהפרחים ייפתחו".

- ואם הם לא נפתחים?

"לא תיפתח, לא תהיה פה. הם כבר יודעים שזה המחיר שהם צריכים לשלם. לקלף מעצמם שכבות, אחרת הצופים ייאבדו עניין. בסופו של דבר, זו הזדהות והזדהות, אהבה ואהבה. זו תחרות על פופולריות".

- אתה יוצר דוקומנטרי, מה עם האמנות?

"אני עושה אמנות. גם הביקורת היא ביקורת שנשמעה כמעט נגד כל זרם אמנות שהגיע פתאום ותקף. הריאליטי, במיוחד 'האח הגדול', הוא זרם אמנותי לכל דבר, ובגלל זה הביקורת היא חלק בלתי נפרד ממנו".

- השאלה היא מה יהיה בסוף, לאן הז'אנר הזה יגיע.

"בסיפור הזה של 'מראה שחורה' הבנתי איך דעת הקהל יכולה לזוז מרגע לרגע. ההעצמה הזו שיש לנו לדברים שהם כבר אובר דה טופ. אנחנו לדעתי לא עושים עונות 'יותר ויותר', אסקלציה לא קיימת באמת. אנחנו רק מנסים לעשות עונות שונות אחת מהשנייה. אנחנו לא עושים עונות יותר פריק שואו, דיירים יותר מוזרים, ריבים יותר גדולים, דילמות או קונפליקטים. ממש לא. אבל יש משהו בדבר הזה. אנחנו כצרכני תרבות, המציצנות זה דבר שטבוע ברובנו".

- הפרמטר להצלחה בעיניך זה הרייטינג?

"כן ולא. אני קודם כל צריך מאוד לאהוב את הפרקים. לחשוב שהם טלוויזיה שאתה לא רואה כל יום. אחר כך אני יכול להעביר ביקורת על עצמי, כי בכל תוכנית אני עושה טעויות. הצופים רואים טיוטה הראשונה של החומר, שזה כמעט לא קורה בשום פרק ריאליטי, ואני צריך לייצר שתיים כאלה בשבוע. אני מבין את האינטרסים ואני מבין את ההתחסדות ואת הצדקנות ואני מבין שמי שיכתוב על 'האח הגדול', יודע שזה ייקרא ויתפרסם מאוד".

- כשמדובר בתוכנית הזו, זו לא סתם ביקורת. זו מאסה אדירה של אנרגיה. צריך להיות אדם ממש עמיד בשביל להתמודד עם זה.

"אני לא יכול להגיד על עצמי שאני כזה עמיד. אני כן נפגע לרגעים, ולוקח דברים ללב. אבל לא את הביקורות על התוכנית. עשיתי סרט קצר על סבא שלי, הסרט הכי חשוב שעשיתי בחיי. באתי לביתו עם צוות הצילום ושאלתי, 'סבא, מה תעשה כשנלך?'. והוא, חלוץ מימי חניתה, איש יקר מאוד, אמר 'כשתלכו, אני אשב, אקרא משהו ואז אדליק את הטלוויזיה ואצפה'. ואחר כך? 'אחר כך, יש בטלוויזיה שלי מין פטנט כזה. שיש כפתור על השלט וכשאני לוחץ עליו, אני לא רואה יותר שום דבר'".

"הומור, פיקחות, שפה"

- אז מה קותי סבג היה צריך כדי לזכות בתוכנית?

באודישן של זוכה העונה האחרונה שנגמר זה מכבר, הוכיח קותי סבג, הדייר מבית שמש, בקיאות במטריה. "בדינמיקה הקבוצתית דיברתי חלש, ומישהו אמר, 'אתה יכול קצת להרים את הקול?'", נזכר זק, "ואז קותי אמר, 'תראה מה זה, כשצריך לשמוע אותך לא שומעים, וכשלא צריך לשמוע, שומעים אותך'. חיבבתי אותו דווקא על האמירה הזאת. היה בזה משהו כל-כך מדויק".

- באיזה שלב יודעים שהוא הולך לזכות?

"בכל פעם שכולם מועמדים אנחנו מתחילים לראות את המגמות. לא ידענו שהוא הולך לזכות, אבל ידענו שהוא מועמד ברור לשבת שם לפחות עם עוד דייר אחד".

- אז מה בעצם צריך לעשות בשביל לזכות ב"האח הגדול"?

"אתה צריך לגרום לכמה שיותר אנשים לרצות להיות חבר שלך".

- אתה יכול למצוא קשר בין אלירז, ג'קי, קותי?

"כל אחד מהם ייצר משהו שונה לגמרי אצל הצופים. אלירז הוא הגבר הישראלי החדש. ג'קי היה ב'לא פשוט להיות איש פשוט', מה שלא היה באלירז. אצל קותי זה שילוב של הומור, פיקחות, שפה. אם יש משהו דומה, זה שלפעמים הקהל רוצה לתת את המיליון למי שצריך את זה".