הכלואים בשוק החופשי

אי שם באמצע שנות ה-70, החלה מהפכה פוליטית וחברתית במדינות מתועשות לא מעטות. המעמד הבינוני במדינות אלה שוכנע, כי יש לגשת לפרק חלק מהמנגנונים של מדינת הרווחה, וזאת כדי להבטיח שוק חופשי.

השוק החופשי, בתורו, היה אמור להבטיח יעילות וצמיחה כלכלית אשר מפירותיה ייהנו גם בניהם של מעמדות הביניים.

חלפו יותר מ-30 שנה, ובעולם המתועש, לפחות ברובו, יש בקרב אותן שכבות חברתיות יותר ויותר סימני שאלה לגבי מצבן, ולגבי אותה בחירה היסטורית.

באמצע שנות ה-70, בני מעמד הביניים הסתכלו למטה, מתוך רצון להשאיר אצלם חלק גדול מהעוגה.

היום הם מתסכלים למעלה, ורואים שבעצם מי שהרוויח מה"שוק החופשי" היו אלה אשר מלכתחילה נהנו ממנו הכי הרבה.

כדי לדייק, צריך לציין כי הרעיון שהמעמד הבינוני הולך ונפגע מהמדיניות הכלכלית אינו חדש.

במדינות שונות, במיוחד בארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופיות אחרות, החלה להופיע באחרונה הטענה בדבר "שחיקת המעמד הבינוני".

נתונים לחסדי המונופולים

מבחינה זו, ישראל הצטרפה לדיון זה באיחור של עשור. אלא שהדיון האמיתי, עם מסקנות פוליטיות בצידו, על מה שאירע להכנסות הביניים במשקים השונים, הוא פרי המשבר הכלכלי הגדול, ומגיע לידי בשלות רק בשנתיים האחרונות. ישראל היא חלק מתהליך זה.

אבל למה מתכוונים כאשר מדברים על "שחיקת המעמד הבינוני"?

אם לתרגם זאת למונחים יותר מוחשיים, כדאי לדבר במונחים של משקי בית של שכירים אשר אינם מנהלים, ועצמאים קטנים. התצפית הסטטיסטית היא שההכנסות של קבוצות אלה במדינות רבות, עלתה הרבה פחות מאשר אלה בחלק העליון של סולם.

תצפית נוספת היא שההוצאה החברתית - חינוך, בריאות וקצבאות שונות - נפגעה בשנים האחרונות. התצפית השלישית היא שקבוצות שכירים רבות במדינות שונות סובלות מהגנה מופחתת, מחוסר ביטחון תעסוקתי, ונתונות לחסדיהם של מעסיקים בשוק עבודה ושל המונופולים בשוק המוצרים והשירותים.

במה שנוגע לפערים בהכנסות, הנתונים של מדינות ה-OECD מראים כי אכן, הייתה עלייה משמעותית בחלקו של החמישון (20% מהאוכלוסייה) עם ההכנסה הגבוהה ביותר.

עלייה זו נעה, בדרך-כלל, בין 2 נקודות אחוז ל-3 נקודות אחוז בין 1985 ל-2005. אך בבריטניה, למשל, החלק של חמישית מהאוכלוסייה עם ההכנסות הגבוהות ביותר עלה ב-10 נקודות אחוז, על חשבון החמישונים שבאמצע.

שני דברים מסבירים תהליך זה. ראשית, את פירות הצמיחה, השינויים הטכנולוגיים והגלובליזציה, קטפו אלה שלמעלה - לא אלה שבאמצע סולם ההכנסות.

כמעט בכל המדינות המתועשות התופעה דומה: השכר פיגר אחרי הפריון, והשכר החציוני - סכום השכר אשר חצי מהמשכורות מעליו, וחצי מתחתיו - עלה הרבה פחות מהר מהתוצר. שנית, מנגנוני המיסוי והקצבאות, שהם מנגנונים מרכזיים של מדינת הרווחה, היו מסוגלים למלא את תפקידם והקטינו את הפגיעה בשוויון.

צריך להדגיש, יחד עם זאת, כי הייתה החלשה במנגנון המס והקצבאות, אם כי היא לא הייתה אחידה על פני כל המדינות.

בגרמניה ובמדינות סקנדינביה, למשל, הוא המשיך לתפקד, כך שהאי-שוויון בהכנסות לאחר מס לא גדל באופן כה קיצוני.

נתוני ה-OECD מספרים שבריטניה הייתה המדינה אשר החלישה בצורה הקיצונית ביותר את היעילות של מנגנון המס והקצבאות במלאכת התיקון של האי-שוויון בשוק העבודה.

גם פה, ישראל היא חלק מהתהליך העולמי. תהליכים של שינויים טכנולוגיים מואצים התרחשו במשק הישראלי החל מתחילת שנות ה-90, כחלק מכניסתו לתהליך הגלובליזציה.

התהליך כולו לווה בקוטביות הולכת וגדלה בהכנסות, ובגידול באי-שוויון.

כך, למשל, על-פי נתוני ה-OECD, מקדם ג'יני למדידת האי-שוויון עלה בישראל מקצת יותר מ-0.3 באמצע שנות ה-80, לכ-0.35 לקראת 2008.

באותה שנה, היחס בין הכנסות העשירון העליון לעשירון התחתון היה של כמעט 15 ל-1 - בין הגבוהים במדינות המתועשות. גם פה, מנגנון המיסוי והקצבאות הפך לפחות יעיל בהתמודדות עם התוצאות של פעולת שוק העבודה.

חומר נפץ פוליטי וחברתי

התהליך של קוטביות בחלוקת ההכנסות לא היה בלעדי לישראל.

הוא התרחש בעולם כולו, כאשר החלק התחתון בסולם ההכנסות הפך ליותר ויותר לשולי, על-ידי מערכת השוק הגלובלי, והיכולת להפנות משרות בעלות הכנסה נמוכה למדינות באסיה ואמריקה לטינית. פתיחתה של סין לשוק העולמי הביאה להחמרה נוספת בתהליך זה.

התהליך כולו לווה, בישראל ובמדינות אחרות, בהקטנת מסים על הכנסות גבוהות, ולעתים בקיצוץ בקצבאות. אלא שמחקרים שנערכו במדינות מתועשות גילו, כי תהליך זה פחות השפיע על ההכנסות של אלה שבאמצע סולם ההכנסות.

יש להניח, שכל עוד היה מדובר בהגדלת הפער בין אלה שלמעלה ואלה שלמטה, אלה שבאמצע לא היו מוחים.

מה שהפך את התהליך לחומר נפץ פוליטי וחברתי לא היה הפיכת העובדים בתחתית לשוליים, אלא חוסר הביטחון שהלך וגדל בקרב 60%-70% מהאוכלוסייה, המאיישים את שכבות השכירים במשקים.

בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, השכירים גילו בשנים האחרונות, כי מה שמגן עליהם אינו ה"שוק החופשי". החופש היחידי שיש בשוק החופשי הוא החופש של אלה בחלק העליון של הסקאלה לחלק לעצמם דיבידנדים, בונוסים ורווחים גדולים יותר.

מצד שני, יש יותר מסיבה אחת להניח כי שחיקת המעמד הבינוני ושחיקת מדינת הרווחה הם חלק של אותה תהליך עצמו, ומזינים אחד את השני.

נכון, התהליך לא היה אחיד, ובכמה מדינות מנגנון הרווחה המשיך להיות גורם שעיצב את החיים של תושביהן.

תהליכים של משמעת תקציבית

אלא שבאותן מדינות שבהן הבסיס האידיאולוגי והפוליטי של מדינת הרווחה לא היה חזק, חלה נסיגה מתמדת במרכיבים מרכזיים שלה, כמו גם הרגולציה על מוצרים ושירותים, הגנה על עובדים בחוק ועוצמה של איגודים מקצועיים. באותן מדינות עצמן נרשמה ב-30-20 השנה האחרונות ירידה בחלק היחסי של ההוצאה החברתית בתוצר, כחלק מתהליכים של "משמעת תקציבית". ישראל היא דוגמה קיצונית לתהליך זה, אך היא עדיין חלק ממנו.

אכן, נתוני ה-OECD מאשרים את התחושה שיש לעובדים רבים בעולם, לא רק בישראל, שהם מוגנים פחות - הן כשכירים והן כרוכשים מוצרים ושירותים. אם מוסיפים לכך את הקיצוצים בשירותי חינוך ובריאות בחלק מהמדינות, הרי שחוסר שביעות הרצון רק הולך ועולה.

זאת ועוד, בסדר יומן של מדינות רבות נמצאת מערכת הפנסיה, ובעניין זה ישראל חלוצה. כעת, השכירים בעולם מגלים שגם מערכת זו, שנחשבה עד לא מזמן לחסינה, מועמדת לרפורמה.

בשורה התחתונה, הבעיה היא ששכבות השכירים במדינות המתועשות הפכו להיות לשחקן ראשי בדרמה של המשבר הכלכלי, תפקיד שעד לא מזמן שיחקו משקי הבית שבתחתית סולם ההכנסות.

זו תחושה שהולכת וגוברת בשנים האחרונות, והיא שעומדת לעצב את תגובותיהם של המונים למדיניות הכלכלית של ממשלות רבות בעולם.

 השינויים בהכנסה הפנויה