ביום רביעי שעבר נולדה מלאנוקס מחדש, לפחות בכל הקשור לתדמיתה של חברת ציוד התקשורת. מאז שנוסדה, בשנת 1999, עברה מלאנוקס את כל אבני הדרך שאותן צריכה לעבור חברה שרוצה להותיר חותם בעולם העסקי.
אבל בשבוע שעבר התרחש משהו אחר. לדוחות הרבעוניים שפרסמה החברה נלוו תחזיות, שהשאירו את האנליסטים והמשקיעים פעורי פה. המכירות ברבעון השני של 2012, העריכה החברה, יעמדו על 120-130 מיליון דולר - הרבה מעל 80 מיליון הדולר שלהם ציפו בשוק ההון.
נפילת האסימון אצל המשקיעים בוול סטריט הורגשה היטב. מניית החברה זינקה לאחר הפרסום בכ-50%, והיא זוכה לרוח גבית בדמות המלצות מחמיאות של אנליסטים, מה שהביא אותה לשווי של 2.36 מיליארד דולר (כ-8.8 מיליארד שקל) עם סיום המסחר אמש.
סדר גודל כזה של עלייה בשווי המניה מגיע בדרך כלל כתוצאה משינוי מהותי בהתנהלות האסטרטגית, כגון רכישה מפתיעה בפרמיה משמעותית. בדרך כלל זה לא קורה בעקבות דיווח על תוצאות מוצלחות.
האמת היא, שבמשך חמש השנים שבהן היא חברה ציבורית, מסרה מלאנוקס לא מעט תחזיות מפתיעות. אבל הפעם הייתה זו הפתעה מסדר גודל אחר לגמרי, כזו הגורמת להבין שנכון לראות בה חברה יציבה וגדולה, שממוקמת בתחום צומח ומהותי. זה כבר לא הסטארט-אפ עם הטכנולוגיה המשונה שהצליח להתבגר. עבור איל וולדמן, המנכ"ל והמייסד, מדובר בשלב נוסף בדרך להגשמת החזון.
"אנחנו רוצים חברה גדולה מאוד", התבטא ולדמן לא פעם בעבר, "חברה שמוכרת במאות מיליונים, ואולי אפילו ביותר ממיליארד דולר. זה גם מה שמצפים ממני. אם יש לי חברה שיכולה לגדול ב-30% לשנה, ואני יכול להגדיל את הצמיחה בהרבה יותר, אני חושב שהמשקיעים היו שמחים".
הטיפוס בשווי המניה אינו רק אינדיקציה למשקיעי מלאנוקס. ההיי-טק הישראלי לא הצליח לספק הרבה התפתחויות חיוביות בחברות שגדלו כאן בעשור האחרון, גם מקרב אלו שהפכו לציבוריות. מאז אמצע שנות ה-90 לא נוצרה כאן חברה שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית שיצרו נייס, אמדוקס, צ'ק פוינט, וקומברס, ולהתברג בין "הגדולות". והנה, מלאנוקס הגיעה לשם, והפכה לאחת מהישראליות הגדולות. הדור החדש של ההיי-טק הישראלי אם תרצו.
הימים הקשים
מלאנוקס הוקמה כאמור ב-1999, על-ידי וולדמן, רוני אשורי, שי כהן ומיכאל כגן. אחת מאבני הדרך הבולטות בדרך למעלה סומנה ב-2002, אז הצליחה מלאנוקס לעשות את הבלתי אפשרי כמעט, ולהשלים סבב גיוס של כ-50 מיליון דולר, עדיין כסטארט-אפ.
הסכום עצמו אינו יוצא דופן. חברה שיש לה שאיפות להתקדמות מהירה עם טכנולוגיה בתחום השבבים צריכה הרבה כסף. התזמון, לעומת זאת, הוא עניין שונה לגמרי. במשך השנה שלפני כן התרסק עולם ההיי-טק. התפוצצות בועת האינטרנט, הירידה הדרסטית בביקושים למוצרי מחשוב ותקשורת, חוסר האמון של המשקיעים בוול סטריט ובעמק הסיליקון, כל אלו הפכו גיוס משמעותי של סטארט-אפ בתחילת הדרך לכמעט בלתי אפשרי.
המצב של מלאנוקס היה בעייתי עוד יותר. כאשר הוקמה החברה, נחשבה טכנולוגיית האינפיניבנד (Infiniband), שעבורה פיתחה החברה שבבים וכרטיסי רשת, לסחורה חמה. מדובר בטכנולוגיה שמספקת גישה מהירה בין משאבי מחשוב - כגון זיכרון, עיבוד ורכיבי תקשורת - כך שתתאפשר העברת נתונים במהירות של עד 100Gb לשנייה. טכנולוגיה זו הוזכרה אז כדור הבא של טכנולוגיית התקשורת בארגונים.
בשנת 2002 הסיפור כבר היה שונה. טכנולוגיית האינפיניבנד, כך נראה, סיימה את דרכה. בזו אחר זו הודיעו אינטל, IBM, מיקרוסופט וענקיות נוספות על הפסקת הפעילות בתחום. סטטיסטית, לא היה למלאנוקס סיכוי לשרוד אבל וולדמן חשב אחרת. הוא עבר בין המשקיעים ושכנע אותם לשים את הכסף. הטיעון שלו כלל התחייבות אישית להחזיר את הסכומים גם אם ייאלץ למכור את החברה, דבר שעבורו נחשב כמעט לטאבו, וכמובן הסכמה לגיוס לפי שווי נמוך משמעותית. הכסף היה הסיבה המרכזית להצלחתה לשרוד את שלוש השנים שלאחר מכן, עד שהגיעה לאיזון.
הגיוס ההוא מספק גם דוגמה ליחסים האמביוולנטיים שבין וולדמן, יזם ומנהל בעל אישיות דומיננטית במיוחד, למשקיעים וחברי הדירקטוריון בחברה. שנים לאחר מכן יזכיר וולדמן, במעין עצה ליזמים, כי "אם אתה יוצא מישיבת דירקטוריון ומרגיש טוב, אז הדירקטוריון שלך לא טוב. אל תבנו דירקטוריון שהוא חותמת גומי. לי היו הרבה בעיות עם הדירקטוריון שלי". וולדמן הודה בעבר, כי עמד בפני פיטורין על-ידי הדירקטוריון, שסבר כי הוא פשוט לא יודע מה הוא עושה.
לדבריו: "היו זמנים שהם (הדירקטוריון) לא כל כך האמינו בהנהלה, והיו קטעים לא קלים של התמודדויות, חשדנות ואי-ודאות, אבל זה עבר. אלו הקטעים הכי קשים שהיו לי. כשאתה יושב וכולם אומרים שצריך ללכת לכיוון אחד, ואני החלטתי ללכת לכיוון אחר. זה קרה כמה פעמים וזה מפחיד. אבל לפעמים זה גם הציל את החברה. לא תמיד צריך לעשות את מה שהדירקטוריון חושב, כי לפעמים למנכ"ל יש פרספקטיבה הרבה יותר טובה".
האמון הבלתי מסויג בחברה ובחזון
לאורך השנים האמין וולדמן באופן בלתי מסויג במלאנוקס, ובדרך שבה בחר להוביל אותה, וסחף אחריו עובדים, משקיעים ולקוחות.
"לי לא הייתה אף פעם התלבטות שזו הדרך", התייחס בעבר לימים הקשים. "לעובדים אמרנו שצריך סבלנות. כל הזמן ראינו הצלחות נוספות - ראינו את דל, את IBM, את סאן (לימים אורקל, שהפכה למשקיעה מרכזית במלאנוקס, ש' ש') ואת סיסקו מאמצות את הטכנולוגיה הזו".
החזון לטווח הארוך היה תמיד מורכב מהרצון להפוך את מלאנוקס לחברה גדולה, ולא להסתפק בעוד אקזיט. "למכור את החברה זו תמיד אופציה. להקים משהו לטווח ארוך זה הרבה יותר קשה, ולדעתי גם יחזיר יותר ערך", התבטא וולדמן בכמה הזדמנויות.
האמון הנרחב נדרש בעיקר כלפי הטכנולוגיה, שהוספדה לא פעם. גם כאן היה וולדמן חד-משמעי באמון בטכנולוגיה ובאסטרטגיה של החברה, ולעולם לא שידר היסוס. גם כאשר נראה היה שהאלטרנטיבות לאינפיניבנד ינצחו.
חלק מאותו אמון כלל גם את רכישת חברת וולטייר הישראלית, שהייתה לאורך השנים החברה המשלימה של מלאנוקס לאורך שרשרת המזון של טכנולוגיית האינפיניבנד. "אני חושב שמלאנוקס יכולה להיות שחקנית משמעותית בשוק התקשורת במרכזי הנתונים", אמר וולדמן עם הרכישה, שהתבררה כמוצלחת, "ויכולה להיות חברה של מיליארדי דולרים. לא חסר לנו כלום כדי לגדול לסדר גודל כזה".
את תעודת ההכשר הסופית קיבל וולדמן לפני כשנה וחצי, כאשר אורקל רכשה כ-10% ממניות מלאנוקס, בעסקה שנועדה "לחזק את האינטרס המשותף בעתיד טכנולוגיית האינפיניבנד". עדות נוספת לצדקת הדרך קיבלה החברה כאשר אינטל רכשה את פעילות האינפיניבנד של המתחרה QLogic לפני שלושה חודשים. "אנחנו שנה וחצי, שנתיים, לפני אינטל", הגיב וולדמן למהלך.
האישיות: כריזמה ודבקות במשימה
וולדמן עצמו מזוהה עם תכונות כהישגיות, כריזמה, מנהיגות ודבקות במשימה. כמו תמיד, היכולות הללו מגיעות עם מחיר, ויש מי שיטען שהוא סובל משיגעון גדלות מסוים. העבודה לצדו אינה פשוטה. וולדמן הוא מנהל תובעני, לא מתפשר, הדורש מעובדיו להשקיע הרבה מעבר לסטנדרט הנהוג, גם בעולם ההיי-טק המקומי.
הכריזמה שלו שכנעה לא רק משקיעים ולקוחות, אלא גם הביאה במקרים קיצוניים לפרידות בין בני זוג, במקרים שבהם נדרשה זמינות עבור העבודה במלאנוקס. עובדים שגייס למלאנוקס, וקודם לכן לגלילאו (בה היה בין העובדים הראשונים), יודעים לספר על יכולת שכנוע כמעט פנומנלית, כאשר לעיתים ראיון העבודה נעשה על כוס בירה בפאב.
וולדמן עצמו עבד קשה לאורך הדרך. במשך שנים נהג לטוס כמעט כל שבוע שני למרכז החברה בעמק הסיליקון, חוויה שלא מאפשרת לנהל חיים נורמליים, בלשון המעטה. בשנתיים האחרונות אפשר למצוא אותו יותר ויותר בישראל, עם הגידול בהיקף הפעילות ומספר האנשים שהחברה מעסיקה ברמת החייל וביוקנעם.
חלק מסוים בהתפתחות המקצועית של וולדמן עדיין קשור לחברת גלילאו, שבה החל לעבוד בראשית שנות ה-90. גלילאו, שפיתחה שבבים לתקשורת ארגונית, נמכרה ב-2001 למארוול תמורת כ-2.7 מיליארד דולר. מכיוון שהעסקה הייתה במניות, קרס שווי העסקה בצמוד למניות מארוול, לסביבות 800 מיליון דולר.
וולדמן עזב את גלילאו בטריקת דלת, והקים את מלאנוקס. ההתחלה של החברה הייתה במרחב חדש, כזה שגלילאו כמעט לא קיימת בו.
רק לפני כשלוש שנים, כאשר מלאנוקס החלה לספק גם פתרונות המבוססים על טכנולוגיית האת'רנט, חזר וולדמן למרחב שבו פעל במסגרת גלילאו. היום, הפעילות של גלילאו (כחלק ממארוול), מתחרה בנישות מסוימות מול מלאנוקס.
בזמנו, בגלילאו, וולדמן למד הרבה על ניהול חברת טכנולוגיה. שלא כמו גלילאו, וולדמן הוביל את מלאנוקס גם למחוזות אסטרטגיים שאינם מסתדרים עם הפרופיל השגרתי של חברה שמפתחת טכנולוגיה מתקדמת, ואינו בוחל גם במכירת כבלים לצורך חיבור הכרטיסים וציוד התקשורת שהחברה מפתחת.
"אם נרוץ מהר יותר מהמתחרים אנחנו גם ניקח חלק גדול יותר מהשוק", הסביר בעבר את הגישה לקידום החברה בשוק המתרקם של מרכזי הנתונים הגדולים.
אחד מעשירי ישראל: וולדמן מוערך בחצי מיליארד שקל
מבדיקה שערך "גלובס" עולה כי איל וולדמן צבר במלאנוקס הון בשווי של כ-133 מיליון דולר (כחצי מיליארד שקל), מה שהופך אותו לאחד האנשים העשירים בישראל.
הון זה כולל את שווי מניותיו בחברה ואת המניות שמימש עד כה. הוא אינו כולל את ההון שצבר בימיו בגלילאו, חברת שבבים שהקים קודם לכן עם אביגדור וילנץ ולבסוף נמכרה למארוול האמריקנית. בשקלול ההון שצבר בגלילאו, סביר להניח שוולדמן שווה יותר מחצי מיליארד שקל.
הכסף של וולדמן אפשר לו, בין היתר, לרכוש בתחילת החודש דירה ענקית במגדל "מאייר" ברוטשילד בת"א, תמורת בכ-19 מיליון שקל. מדובר בחצי קומה - בגודל של 395 מ"ר בתוספת 25 מ"ר מרפסת - בקומה ה-31 של המגדל.
כתבות
ני"ע
