לברון חייב להוריד את הגורילה

לברון ג'יימס נוכח, באיזשהו מובן, בחיים של כל אוהד ספורט כבר תשע שנים. השנים הראשונות, כמו בכל מערכת יחסים, היו כיף טהור לכולם: ג'יימס הציע חוויה כדורסלנית שעוד לא ראינו - שילוב עתידני/חייזרי של גובה, מסה, מהירות, זריזות, ניתור וקואורדינציית יד-עין; והקונצנזוס היה שמתישהו, די בקרוב, נוכל להתחיל לדון במי יותר גדול, הוא או מייקל ג'ורדן.

עם הזמן ההבדלים בין ג'ורדן לג'יימס, בעיקר המנטליים, התחילו להתגלות. בקליבלנד ג'יימס אמנם הוקף שבע שנים בסגל לא מספיק טוב, אבל היה רחוק משיאו ביותר מדי משחקי פלייאוף חשובים. במיאמי, בעונה הקודמת, הוא קלע 17.8 נקודות למשחק בהפסד בגמר הפלייאוף נגד דאלאס (לעומת 26.7 בעונה הרגילה) והתאייד ברבע הרביעי של משחקים 4 ו-5, משאיר את דוויין ווייד להיאבק פחות או יותר לבד.

נוצר דיסוננס שקשה להכיל: השחקן הכי טוב בעולם, בהפרש גדול, לא מתנהג כמו שאנחנו מצפים שהשחקן הכי טוב בעולם יתנהג ברגעים שבאמת קובעים. הדיסוננס הזה מצד אחד מבטיח שג'יימס יהיה הסיפור הכי מעניין והכי חשוב בכל פלייאוף ב-NBA, כולל כמובן זה שהתחיל בשבת; ומצד שני קצת מגמד - באופן מצער אבל הגיוני לאור השיח על ספורט, שמתמקד כמעט בלעדית בשורה התחתונה - את כל מה שג'יימס עשה, עושה ויעשה עד שהוא יזכה באליפות, והעונה הנוכחית היא דוגמה מצוינת.

***

את העונה הקודמת ג'יימס סיים בדיכאון. אחרי ההפסד לדאלאס במשחק השישי, האחרון בסדרה, הוא לא יצא מהבית שלו במיאמי במשך שבועיים, גידל זקן "כמו של טום הנקס ב'להתחיל מחדש'", התעלם מכל ניסיון של אמו או בת זוגו לעודד אותו. התקשורת והאוהדים היו אז בטריפ של שמחה לאיד - בעיקר כי ג'יימס הודיע על המעבר מקליבלנד למיאמי בספיישל טלוויזיוני מגלומני והבטיח בהמשך "לא שתיים, לא שלוש, לא ארבע, לא חמש, לא שש, לא שבע" אליפויות, אלא יותר - והביקורת על ג'יימס הייתה אכזרית, לפרקים אפילו פטליסטית. "לברון שחקן אדיר, אדיר, אדיר", אמר צ'רלס בארקלי, "אבל הוא אף פעם לא יהיה שחקן שידרוך לך על הגרון, זה פשוט לא נמצא בו".

אחרי שבועיים ג'יימס חזר לאוהיו, לבית שלו בעיירה באת'. הוא ראה ולמד את כל המשחקים בסדרה נגד דאלאס חוץ מהמשחק הראשון, שבו הוא הוביל את מיאמי עם 24 נקודות. הוא יצר קשר עם קית' דמברוט, המאמן הראשון שלו בתיכון סנט וינסנט-סנט מארי היי, והם התחילו להתאמן יחד. "הרבה אנשים מפחדים מלברון", אומר דמברוט, "אבל הוא רוצה את האמת. הוא לא יותר מדי גדול בשביל ביקורת. אמרתי לו, 'אתה חייב לעשות יותר דברים שאתה לא רוצה לעשות'".

אחד הדברים שג'יימס לא רצה לעשות עד הקיץ האחרון היה לשחק בצבע: בנפשו הוא גארד שמעדיף להתחיל מהלכים מאחורי קשת השלוש. בקיץ ג'יימס טס ליוסטון כדי לעבוד עם האקים אולג'וואן, הסנטר האגדי של יוסטון רוקטס בשנות השמונים והתשעים והגורו החדש של כל מי שמבקש (קובי בראיינט ודווייט האוורד בין היתר) ללמוד את אומנות המשחק עם הגב לסל. האימונים עם אולג'וואן צולמו, ג'יימס העלה אותם למחשב שלו והמשיך לתרגל את עבודת הרגליים בכל הזדמנות.

ג'יימס לא הסתפק בהוספת אלמנטים חדשים למשחק שלו. הוא החליט שהשליטה שלו בכדור לא מספיק טובה ונסע לקנטקי לעבוד עם ברנדון ווימס, חברו לקבוצה בתיכון והיום עוזר מנהל לענייני כדורסל באוניברסיטת קנטקי. הטכניקה הייתה פשוטה: ג'יימס מכדרר שני כדורים סימולטנית, אחד בכל יד, ווימס נשען עליו ומנסה לחטוף בכל אמצעי, כולל פאולים. בהמשך הפגרה ג'יימס שייף גם את הטכניקה שלו בזריקה וכשהליגה התחילה, אומר מאמן מיאמי אריק ספולסטרה, הוא היה "כמו שחקן חדש מבחינת המיומנויות ההתקפיות שלו".

***

בעזרת המיומנויות ההתקפיות החדשות שלו ג'יימס הרכיב את אחת העונות האינדיבידואליות הטובות בתולדות ה-NBA, באחת העונות הקשות בתולדות הליגה (66 משחקים ב-124 ימים). בניגוד לרוב מובהק של השחקנים, שבגלל ההשבתה הארוכה הגיעו לא בכושר למחנות האימונים הקצרים ונכנסו לאט לעונה, ג'יימס היה בפורמה מעולה מהרגע הראשון - ובעיקר היה יעיל מאי פעם.

הוא הפחית דרסטית את מספר השלשות שלו (זרק רק 149 העונה לעומת 279 בעונה הקודמת) וקלע יותר מהן (36.2%, שיא קריירה). הוא קלע 27.1 נקודות למשחק ב-53.1% מהשדה (בראיינט, בשביל קנה מידה, קלע 27.9 נק' ב-43% מהשדה) והוסיף 7.9 ריבאונדים ו-6.2 אסיסטים. הציון הממוצע שלו במדד Simple Ratings, שבודק את התפוקה של שחקן לעומת השחקן בעמדה שלו בקבוצה היריבה בכל ערב נתון, היה פלוס 20.1 נק' - בקלות הכי טוב בליגה (האוורד שני עם פלוס 14.7). הציון הזה מעיד כמובן גם על היכולות הפנטסטיות של ג'יימס בהגנה: בשלוש השנים האחרונות הוא נבחר לחמישיית ההגנה, והשנה הוא מועמד יותר מריאלי לזכות בתואר שחקן ההגנה של העונה.

העונה הספקטקולרית של ג'יימס הייתה אמורה לחסל כל דיון על תואר ה-MVP (שיהיה, אם יהיה, השלישי שלו), אבל נכון לעכשיו לא מעט עיתונאים בארה"ב (שהם אלה שמצביעים) עדיין מתלבטים בין ג'יימס לקווין דוראנט מאוקלהומה סיטי. לדוראנט הייתה עונה נהדרת, אבל הסיבה היחידה שהוא בכלל בדיון היא שהרגעים הפחות טובים של ג'יימס, בגלל האכזבות ממנו בעבר, מנופחים מעבר לכל פרופורציה. העונה זה קרה במשחק האולסטאר ובמשחק חוץ ביוטה: שני משחקים שבהם ג'יימס החזיר כמעט לבד את הקבוצה שלו מפיגור דו ספרתי ברבע האחרון, בחר למסור במקום לזרוק בהתקפה האחרונה - והעלה מחדש את השאלות לגבי היכולת שלו בקלאץ'.

השאלות האלה, שבמידה רבה פוגעות ביכולת של כולנו להעריך אותו כראוי ובמידה מסוימת אפילו ליהנות ממנו, ימשיכו לרחף מעל ג'יימס לאורך כל הפלייאוף. לכן התקווה של כל אוהד ספורט אמיתי צריכה להיות שהפעם, לשם שינוי, יהיו לו תשובות.