אני כבר מתגעגע ליעקב אילון

אי-שם, במחצית הראשונה של שנות ה-90, הוא נראה על המסך לראשונה. זו לא הייתה טבילת האש העיתונאית שלו, אבל במציאות שהחלה מתהווה בישראל של תחילת שנות ה-90 היה ברור לכול: מה שלא קורה בטלוויזיה, לא קורה בכלל.

ההתחלה, כדרכן של התחלות, לא הייתה קלה: הצופה הישראלי שערק בהמוניו, בן-לילה ממש, מהערוץ היחיד עד לאותה תקופה (נובמבר 1993), לערוץ הצעיר שבדיוק סיים את שידורי הניסיון שלו, נותר נאמן למהדורת החדשות של השעה 21:00 ולמגיש הנצחי שלה, מר טלוויזיה, חיים יבין.

האיש שרצה יותר

רק כחלוף שנה-שנתיים התחיל הצופה הישראלי השמרן להרגיש בנוח בסביבת הערוץ החדש גם במהדורות החדשות. כחלוף שנתיים מאז שידר את המהדורה הראשונה שלו, זכו גם הערוץ החדש וגם מגיש מהדורת החדשות שלו להפוך לבון-טון ישראלי, ודווקא בנסיבות טרגיות: תנועת תיקון השעון על פרק-ידו של אילון (שגדל על אגדות הטלוויזיה בארצות-הברית והיה הראשון לתפוס מה הוא בעצם משדר באותו הלילה), קריאת השעה המדויקת וההכרזה שזו שעת מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, הייתה לרגע המכונן ביותר בשידורי החדשות במדינת ישראל, מאז הכריז חיים יבין, 18 שנים וחצי קודם לכן, על "מהפך".

התבוננתי ביעקב אילון בהערכה, כמעט בהערצה. הוא היה אז איש צעיר ומבטיח שכל עתידו לפניו, ממש כשם שהיה עתידנו עד לאותו הערב. כמי שבדיוק נמצא אז בתפר שבין לימודי התקשורת לעולם האמיתי שבחוץ, היה יעקב אילון פנים של מציאות חדשה, מציאות שבה העתיד שייך לצעירים, ממש כמוהו, ממש כמונו, ממש כמוני.

וממש כמוני, הוא רצה יותר: לא להיות רק הקול הסמכותי והפנים הרציניות שמאחורי הכותרות, אלא גם ממש לייצר חדשות, להיות האיש שמאחורי "ערוץ החדשות" שלא קם כאן לעולם ובכל זאת הוא נמצא בכל מקום.

לכאורה הוא היה אמור לדעת טוב יותר מכולנו שעזיבתו את מדורת השבט של הערוץ השני, מסמלת את תחילתו של עידן הפיחות במעמדו של המגיש. אילון נותר אייקון, אבל מששב לפריים-טיים, הפעם כמגיש חדשות ערוץ 10 החדש, אפשר היה להיווכח עד כמה אייקונים אינם עוד מצרך במהדורות החדשות שלנו.

"חדשות 10" היו העוגן היציב ביותר של ערוץ 10, אבל היה זה עוגן של ספינה ששטה במים רדודים, מציאות שאפילו אילון לא הצליח לשנות, גם כאשר ליהקו אליו את בת-זוגו הוותיקה מימי ערוץ 2, מיקי חיימוביץ'.

אחרי לכתה של חיימוביץ', ובמקביל למעבר ההזוי שכפה הרגולטור על ערוץ 10, הלך אילון ונסדק. לראשונה, נגלו בו גם סימנים ראשונים של חמיצות ומרירות (כמו ההחלטה שלא להגיש במשותף את החדשות עם תמר איש-שלום למשל), הדברים היחידים שאסור לאיש טלוויזיה להביא איתו לקדמת המסך.

הראשון לאבחן את מצבו החדש היה אילון בעצמו: לפני שידרשו ממנו לקצץ, לפני שיבינו סופית שלא משנה מי יגיש את החדשות: יעקב אילון או נאור ציון או דנה אינטרנשיונל, הוא קם והלך.

הוא לא פורש בשיא, אבל גם לא הרבה מתחתיו. ברור שיש לו תוכניות, ברור שעוד נפגוש אותו בצמתים חשובים של העשייה החדשותית, אבל בערב האחרון שבו הוא משדר, אני נתקף פתאום בגעגוע אל הבחור הצעיר ההוא שפרץ לחיינו אי-שם בתחילת שנות ה-90, ובעצם - בגעגוע לימים שבהם העתיד היה שייך לו ולנו ולי.