מקונני יוקר המחיה

די לפינוק ולהתבכיינות! כן, יש בעיה אמיתית. כן, זה לא בסדר שצעירים משכילים לא יכולים לחיות טוב ממשכורתם. אבלם נהי כספורט לאומי עדיין לא הצליח להביא שינוי מעשי באף מדינה בעולם, אפילו לא בפולין.

כתבות אחרונות בנושא יוקר המחיה:

■ סקר: כרבע מבני ה-30-40 מסתייעים בהורים כדי לגמור את החודש

■ 35% מהצעירים בגילאי 20-30 נעזרים כלכלית בהוריהם

■ "אנחנו כמו כולם: עובדים קשה, מסים, בית שכור, מינוס קבוע"

■ דעה / דרור פויר: דור שלם לא גומר את החודש

אז במקום להמשיך לשבת בחושך, ותוך כדי שמוחים - בצדק - כדי לקדם את השינוי המערכתי הנדרש, יש דבר אחד שהוא לגמרי בשליטת הפרט, אבל משום מה הוא טאבו, שהמזכירים אותו מואשמים בשרירות-לב טייקונית ובהעדר חמלה לפרולטריון הנאבק בשלשלאותיו.... אחריות אישית, גבירותיי ורבותיי. אחריות אישית! אתם דורשים אותה מהפוליטיקאים - אז למה אתם מוותרים לעצמכם?

שוב ושוב הבון-טון החברתי מתבטא בכתבות נוגות על קשיי מעמד הביניים, והטרנד המחאתי מעלה על נס את סבלם של הצעירים חסרי המנוח. אבל אי-אפשר להתייחס לכך ברצינות מזווית ערכית, מציאותית, רציונלית ומוסרית, כשחסר בהם המרכיב הראשוני והיסודי, שלא לומר המרכזי: שינוי עצמי כתנאי לדרישת שינוי מאחרים, ולהשגת שינוי כולל.

הנה, למשל, אתמול התבשרנו בכותרת הראשית, כאן ב"גלובס", כי "כרבע מבני 30-40 מסתייעים בהורים כדי לגמור את החודש". מניפולציה רגשית ומטעה נוספת יצאה לדרך, בשירות הרחמים העצמאיים של כולנו.

הכותרת הזו אכן מטרידה, אבל בדיוק מהכיוון ההפוך: ניכר כי הבעיה היא בהתנהלות האישית הקלוקלת של הדורות, יותר מאשר בכל מצב כלכלי אובייקטיבי. דור ההורים מאפשר פינוק חסר-גבולות של הילדים, ודור הילדים הבוגרים המרשה לעצמו פרזיטיות על חשבון הברון.

לצעירים אני אומרת: אתם לא מתביישים? לא מספיק גידלו אתכם, נתנו לכם כל מה שיכלו, עכשיו אתם רוצים עוד? עד מתי? זה פשוט לא מוסרי: שחיקת (שלא לומר מחיקת) הפנסיות במספרות הבזויות של ספרי-הצמרת, הלא הם הטייקונים-הכוכבים, משמעה שיש סיכוי סביר שהכסף ייגמר לדור ההורים, הרבה לפני שהחיים ייגמרו.

להורים אני אומרת: השתגעתם? את כל החינוך שלכם אתם מורידים לטימיון במו-ידיכם! בסינדרום מינכהאוזן הזוי, אתם מבצעים רגרסיה ומכשילים את סיכויי ההישרדות הכלכלית והרגשית שלהם לכל חייהם! לתשומת-ליבכם: רק נתינת חסרת גבולות מביאה למצב בו "לנוער אין ערכים". אז תפנימו: אתם לא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הרי מה בנה להורים שלנו "אופי", אם לא קשיים בדרך עליהם נאלצו להתגבר? הם עברו מלחמת עולם, שואה, הגירה, צנע (אמיתי), חסכו פרוטה לפרוטה, חיו לפי האמצעים שלהם (קונספט מהפכני), ורובם ככולם הגיעו למדרגה כלכלית נוחה עד טובה. חלקם אף טובה מאד.

אז האם יש פה מניפסט ספרטני? קריאה לסבל? למחסור? חלילה וחס! טבעי, נחוץ ואף רצוי שכל אחד ישאף ליותר ממה שהיה להוריו. זוהי מוטיבציה מצויינת להישגים. אבל כדי לממשה, צריך לפעול! לעשות! לשנות! קודם כל את עצמי. ואי-אפשר לעשות זאת במצב של פרזיטיות. גם לא במצב של התקרבנות.

אצל הלוקים בו, הפינוק הילדותי הזה של מגיע-לי-לחיות-ברווחה-מקסימלית-כבר-כאן-ועכשיו-גם-אם-לא-עשיתי-דבר-לשם-כך, מסתיר עיוותים מהותיים בתפיסת העולם ברמת הפסיכולוגיה, כלכלת הפרט ושוק העבודה. עיוותים אלה באים לידי ביטוי ב-4 צירים מרכזיים:

1. עיוות תפיסתי: פאטה מורגנה הפוכה

ההלך במדבר חווה אשליה אופטית של מקווה מים באופק. כלומר, הוא רואה "יש" במקום שהמציאות היא "אין". בקרב חלק מצעירי ארצנו יש אשליה הפוכה: הם חווים "אין" במקום ש"יש".

למשל, ראוי להם להגדיר מחדש "מחסור". בהכללה (יש גם אחרים, אך הם אינם נשואי הדיון הנוכחי), כשצעירים היום מתלוננים ש"אינם גומרים את החודש" הם לא מתכוונים לחרפת רעב. הם מתכוונים להעדר יכולת לממן צימר בצפון, מכונית משנתון חדש יותר או אייפון עדכני.

היש רע בלרצות ולהשיג את כל הנאות החיים האלה? בטח שלא! רק צריך להבין את ההבדל העצום בין מה שהכרחי לקיום, והעדרו אכן מצדיק תחושת "אין" (ומבלי ליפול לקורבניות), לבין מה שהוא אקסטרא, שהעדרם אינו מצדיק תחושה זו.

ראוי גם להגדיר מחדש "רווחה כלכלית". לא כל אחד מאיתנו יהיה טייקון בגלגול הנוכחי. גם לא כל הטייקונים מחזיקים לאורך זמן בעמדת הכוכבות הנוצצת שלהם. לקחת אותם כקריטריון השוואה זו פאטה מורגנה נוספת, כי סטטיסטית הם הקיצון. גם כשהם בשיא, גם כשהם בשפל.

2. עיוות זמני: אם זה לא בהווה - זה לא שווה

carpe diem אמנם משמעו מיצוי האפשרויות הגלומות בהווה, אבל יש לאזן אותו במידתיות כדי שלא להקצינו ל"אכול ושתה כי מחר נמות". חוסר המוכנות לדחיית סיפוקים (שהיא כשלעצמה מאפיין אינפנטילי של חוסר בגרות), לנצח תתקע אותך במצב כלכלי ירוד.

אתה נולד לתוך "מזל כלכלי" מסוים, שאותו ביכולתך לפרוץ, לכל הכיוונים. ככל שנולדת עם פחות "מזל כלכלי", כך תצטרך יותר להתאמץ. זה פייר? לא. אבל זה המצב. אתה רוצה להתקדם כלכלית? אתה צריך לשלם את המחירים שיש לשלם עבור הרווחים שאתה רוצה לקבל. אין ארוחות חינם, ופרט לזכייה בלוטו, אין גם קיצורי דרך.

3. עיוות תעסוקתי: סינדרום סינדרלה

שני כשלים מרכזיים מאפיינים את רוב השכירים במשק, וגם חלק מן העצמאים: ראשית, פאסיביות והתחפרות באזור הנוחות, משל היו סינדרלה המחכה למטה הקסם של הפיה. הם לא מרוצים מהשכר - ומה הם עושים בנדון? כלום! מקטרים וממשיכים.

מה הם אמורים לעשות בנידון? להיות מוכנים לעבור שוב ושוב את התלאות של חיפוש עבודה, להשקיע בהתפתחות אישית, בהתמחות מקצועית, ללמוד לנווט בפוליטיקה הארגונית כדי לייצר קשרים ולהפוך עצמם ל"טאלנט" שתמיד ירוויח יותר מסתם עובד מן השורה, לעשות מאמץ אקטיבי להשגת התפקיד הבכיר יותר, לשקול להפוך לעצמאים או להשתמש בכישורים אישיים ייחודיים להכנסה נוספת, אם הם כבר עצמאים - לרכוש כלים של פוליטיקה שיווקית ולפתח את העסק... יש אינסוף מהלכים שניתן לעשות. המכנה המשותף: לעשות.

שנית, האשליה שתואר יוקרתי יביא, בפני עצמו, פרנסה. לא. הוא רק סיפתח. הוא מעניק יתרון, אבל עדיין צריך להתחיל מלמטה/מהצד/מסביב, ואז בנחישות ובהתמדה לדחוף אקטיבית קדימה כפי שפורט לעיל. זה קשה? כן. זה מתסכל? תמיד. אז מה?

הם יוצאים לשוק לאחר האוניברסיטה וכמיטב המסורת של ילדים מפונקים, לא מבינים למה השוק לא חוטף אותם. מאותו הרגע הם מתנהלים מתוך ברוגז ומתחילים לצבור מרירות שרק תתקע אותם עמוק יותר במצב כלכלי נחות.

4. עיוות וולדני: ילדים זה חובה

זהו ה-טאבו ה-קיצוני ביותר במקומותינו. קיים נתק מוחלט בין יכולת כלכלית מציאותית, לבין עצם הולדת ילדים, מספרם ותזמונם. הצעירים המשכילים יולידו ילדים לפי הנורמה המחייבת - שלושה - גם אם הם נאבקים כלכלית וברור שזה מה שיוריד אותם למעמד נמוך בהרבה. ויש אפילו תזמון סטנדרטי: הראשון סביב גיל 30 והשלישי עד 40. צריך להוסיף?

אז תצעקו, תאשימו, תתקרבנו, ותטקבקו עצמכם לדעת. או - קחו אחריות אישית ובצעו שינוי בחיים שלכם לפי הכלים שהוצעו לכם כאן.

אבל אני סקפטית (עוד באירופה הייתי). כי הצלחה כלכלית היא כמו הורדה במשקל; גם כשכל הכלים נתונים - רק בודדים אכן מיישמים אותם.

■ הכותבת היא מנכ"ל BossProblem, פורטל להצלחה בעבודה, פסיכולוגית חברתית, ויועצת ארגונית בכירה.