בדרכי אביו

זהירות, ספוילר: ספרו של יאיר לפיד, "זיכרונות אחרי מותי", שהוא ניסיון מרתק לכתוב בגוף ראשון את הביוגרפיה של אביו, טומי לפיד, מסתיים במחשבות האחרונות העוברות בראשו של לפיד-האב לפני שהוא עוצם את עיניו לנצח. וגם במחשבות הראשונות שאחרי הנשימה האחרונה. זהו רגע יוצא דופן בספר: ברגע הזה ברור שלפיד מפר את החוזה הבלתי-כתוב שכרת עם קוראיו, ולפיו הספר כולו מהווה מסמך דוקומנטרי, פיסת מציאות, לא פיקשן. אין שום דרך - ככל הידוע - שבה יכול היה טומי לפיד לדווח לבנו, או לכל אדם אחר, על אותן מחשבות.

ובכל זאת יש לעמוד הזה, האחרון בספר, חשיבות רבה. הוא מלמד על המהלך הנפשי של כותבו. הקורא בספר מתבקש להשעות את ספקנותו לאורך כל הקריאה, ולהאמין שפרטי טריוויה, מחשבות נסתרות, אנקדוטות ודיאלוגים מן העבר היו נגישים ליאיר לפיד במידת ודאות ופירוט כזו שיכול היה להרשות לעצמו לכלול אותם בספר. גם אם עשה שימוש נרחב בסדרת הראיונות שערך אמנון דנקנר עם טומי סמוך למותו, וגם אם לפיד-הבן תיעד בזיכרונו בדייקנות את כל השיחות שנוהלו סביב שולחן ארוחת השבת המשפחתית, המסקנה הבלתי-נמנעת היא שלפיד משליך על אביו את כל המחשבות, האידיאולוגיות, הרצונות והכוונות שלו עצמו.

אינו יכול לפסוע בדרך אחרת

הספר הזה, שיצא לאור לפני שנתיים, איננו חדשות, אבל הוא מלמד לא מעט על יאיר לפיד הפוליטיקאי, וזה כבר עניין בעל נופך אקטואלי. האמת היא שאחרי שמסירים את המסכות ומסכי הערפל, מגלים שבין טומי לפיד הפוליטיקאי המנוח, לבין בנו הפוליטיקאי המתהווה, יש האחדה רעיונית מוחלטת. אין דרך אחרת להבין את נטייתו של הבן הביוגרף לשפוך את תובנותיו שלו לתוך מה שמתיימר להיות האוטוביוגרפיה של אביו. כלומר, כביכול לא רק מה שטומי לפיד באמת חשב או אמר, אלא איך הוא עצמו היה מציג את הדברים.

דוגמאות? בבקשה. הנה אסופת הגדרות שיאיר מייחס לטומי, ושמאפיינות אחת לאחת גם את הפוליטיקאי ממשיך הדרך. "אינני מאמין לערבים. הם מעולם לא קיבלו, ולעולם לא יקבלו, את נוכחותנו כאן. האם יש למישהו ספק בכך שאילו היו יכולים, כבר מזמן היו רוצחים אותנו עד האיש האחרון?"; "איני שונא חרדים, מפני שחרדים הם יהודים, וכל היהודים שותפים לאותו גורל. לא השנאה היא שהדריכה את מאבקי המתוקשר ורב השנים בחרדים. חברה דמוקרטית אינה מושתתת רק על זכויות, אלא גם על חובות"; "השמאל הישראלי איבד את הבשורה שלו, הציונות דעכה והסוציאליזם פשט את הרגל".

בדרך מגלים גם את האופן הילדותי במקצת שבו תופס לפיד-הבן את העשייה הפוליטית. "פגשתי אותם עיתונאים ואותם פוליטיקאים שפגשתי קודם, דיברתי ברדיו והופעתי בטלוויזיה, הוזמנתי לאותם אירועים וראיתי את אותם פרצופים". הכול חוץ מהמשכורת מחברת החדשות, כנראה. וגם - הוויתור של טומי לאברהם פורז על תיק הפנים, שנחשב לבכיר יותר מתיק המשפטים, מנומק אצל יאיר כך: "האמנתי שאוכל לתפקד טוב יותר כשומר החוק, מאשר כמי שמאשר את תקציב הממטרות של מועצה מקומית בגליל התחתון".

זהו אפוא יאיר לפיד, אלה מחשבותיו, אלה רעיונותיו. גם אם ינק אותם מאביו, בדרך שילדים הישובים על ברכיהם של הוריהם מעצבים את תפיסת עולמם, יאיר לפיד הבוגר מעולם לא חצץ בין רעיונותיו שלו לאלה של אביו. ספק אם הוא מסוגל מבחינה פסיכולוגית לקיים חציצה שכזו, להותיר את האג'נדה של האב מאחור ולפסוע בדרך אחרת. במיוחד כיום, כשנסיבות החיים הפכו את האב למיתולוגיה.

אם יש הבדלים בין השניים הם ברטוריקה, במעטפת. טומי היה אדם בוטה, שנהנה מן העימות. יאיר הוא רך לבב, מעדיף שכולם יאהבוהו. רשימת מטרות מפלגתו החדשה, "יש עתיד" (ומי אינו זוכר את טומי צועק "יש!" - אותיות מפלגתו בקלפי - בסוף כל תשדיר בחירות של "שינוי"), מגלה בדיוק זאת. את מה שטומי ניסח על דרך השלילה, יאיר כותב תוך הדגשת החיוב. אצל טומי נאמר במפורש: להפסיק את ההקצבות לחרדים, להפסיק לשפוך כסף בשטחים. יאיר מעדיף לומר: "שינוי סדרי העדיפויות במדינה, שיפור מצבו של מעמד הביניים היצרני והתורם שקופח בחלוקת המשאבים".