נתניהו מממש

עוד מעט יגיעו בחירות. עוד מעט יספרו לנו שפערי העמדות העמוקים בנוגע לגיוס בחורי הישיבות הכניעו את הקואליציה, ולא נותר מנוס. ממש תיכף נשמע שוב את הקולות המוכרים שיבכו על עוד קדנציה שמסתיימת טרם זמנה, ויקוננו על היעדר יציבות שלטונית.

האמת כמובן שונה. מדינת ישראל עומדת לצעוד אל הקלפיות כי זה מה שרה"מ רוצה. בשקט הוא יכול היה לתחזק את ממשלתו עוד שנה, לו רק היה חפץ בכך. הרי תיאורטית, גם אם ייכשל בהעברת התקציב יוכל להגיע למחצית 2013, מה זה כבר משנה עכשיו.

נתניהו עומד לעשות את מה שמצופה מכל סוחר שערך המניות שלו עולה ועולה בהתמדה - הוא מממש. כבר חודשים ארוכים הוא יושב בלשכתו, מביט בסקרים החוזים לו ורודות ונצורות ולא יודע את נפשו. לכמה סבלנות ניתן לצפות מפוליטיקאי שרואה מנגד את הניצחון ורוצה רק לאחוז בו כבר. כמה אפשר להתאפק כשאצלך בבית הכול יציב, בעוד שהמחנה שמנגד מתכנס לתוך עצמו והופך מגוש היררכי ומסודר למאיץ חלקיקים?

באין איום של ממש על שלטונו תופח הביטחון העצמי של נתניהו יחד עם מספר המנדטים בסקרים. ועדיין הוא לא מוצא שקט: תוהה כל הזמן מהיכן תיפתח הרעה. אופציות לא חסרות, ישנם הדוחות של מבקר המדינה, והמחאה שאולי תתחדש, אבל יותר מכול הוא מוטרד מתקציב 2013, שאמור להיות תקציב של גזירות וקיצוצים חסרי רחמים. אף ראש ממשלה לא ירצה להגיע עם נדוניה כזו לבחירות, אז מוטב לו כנראה לקיים אותן עוד קודם.

גוש ענק של יציבות

"מי שחושב שנתניהו הוא רה"מ הבא, הוא בן אדם הזוי", התריס אלדד יניב בראיון המפורסם שהעניק ל"הארץ". מה גורם לאדם מיושב כיניב, אחד המוחות הפוליטיים החריפים בסביבה, לכפור כך בעיקר שעליו מסכימים כולם, שנתניהו ייבחר מחדש? הדבר המתבקש ביותר כשמתבוננים על הבחירות שבפתח הוא לנבא שהכול צפוי והמנצח ידוע מראש, אבל זה גם הדבר הקל ביותר. מסובך יותר הוא הניסיון לצפות את הבלתי-צפוי, לזהות מגמות תת-קרקעיות לפני שהן פורצות. החשש מהלא-צפוי מוליך עכשיו את רה"מ. לכן, משהחליט על בחירות הוא רוצה אותן מה שיותר מהר, מה שיותר בטוח.

הבחירות המוקדמות האלה, בהנחה שהן אכן יתקיימו, הן כל כולן פרויקט אישי שלו, Made in Bibi. רחמים על ישי וליברמן, איך זה קרה להם, לשותפים הנאמנים, כל-כך חמים ונעים היה להם בקואליציה המפנקת, שנבנתה במיוחד על-פי מידותיהם. עכשיו הם צריכים להיפרד מכל הטוב הזה, וכמה שהם לא רוצים. שלום שמחון כבר הוגה מן הסתם בעבור אדונו, ברק, עוד איזה "תיכך" אופייני שאולי ידחה במעט את הבחירות ויעניק להם שבועיים נוספים של שררה.

מי אמר שלא ניתן להקים בישראל ממשלה יציבה? הביטו על הממשלה הזו, איזה גוש ענק של יציבות, צוק איתן ששום אויב לא יכול לו. שתי החלטות שקיבל רה"מ הפכו את ממשלתו ליציבה כל-כך ואת הקואליציה ליעילה כל-כך.

ראשית הייתה זו ההחלטה שהתקבלה עוד במו"מ הקואליציוני: לפנק, לפנק, לפנק. בתיקים, במשרדים, בתפקידים ובמשרות. הכלבים נבחו והשיירה עברה, שמחה וטובת-לב. ולא רק השיירה עברה, גם החוקים עברו והתקציבים לשותפות. הנדיבות הוכיחה את עצמה, השלמונים עשו את העבודה.

ואחרי כל אלה מה שהבטיח לבסוף את שלמות הקואליציה (וממילא גם את היציבות השלטונית המקודשת), היה היעדר התהליך המדיני: ספטמבר 2010 היה כנראה הרגע המכונן של הקדנציה החולפת, נקודה בזמן שסימנה את הכיוון. אחרי עשרה חודשי הקפאה בהתנחלויות הגיע נתניהו לנקודת ההכרעה: מצד אחד עמדו האמריקנים והאירופים (ועוד כמה גורמים פחות רלבנטיים כמו אהוד ברק ודן מרידור), שהתחננו להארכת ההקפאה בשלושה חודשים; מנגד עמדה הקואליציה. רה"מ עשה את הבחירה שלו, המו"מ עם הפלסטינים נפסק ומאז לא התחדש, אבל הקואליציה נותרה בשלוותה. לכל אורך הדרך נתניהו נמנע מלאכזב את שותפיו. את זה הוא עושה בראשונה עכשיו, כשהוא מורה להם את הדרך לבחירות.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10